הדון האחרון

עזיבתו של משה דדש את תפקיד יו"ר בית"ר ירושלים היתה צעד בלתי נמנע, למרות נימת העצב הכרוכה בפרידה מהאיש המיוחד הזה. עבור משה דדש, בית"ר הייתה ותישאר מפעל חיים. אולם במציאות המודרנית, כשעסקי הכדורגל עוברים הפרטה ובעלי הון פרטי נכנסים לענף, אין מקום יותר לאנשי הדור הישן. הגברדיה הוותיקה עשתה את שלה, עכשיו תורם של מנהלי העסקים. בעידן הנוכחי מי שלא צועד קדימה נשאר מאחור. דדש והתרבות שהוא מייצג אינם שייכים יותר לענף. מהבחינה הסנטימטלית, בית"ר תחסר את הפלוקלור של דדש. מהבחינה העסקית, מישהו קנה את המפעל שלו והוא משחרר אותו ליהנות משארית חייו. זה קורה מדי יום בכל מקום במערב, עולם חדש אמיץ.

מקבוצה במצור לקבוצה של המדינה

משה דדש יליד שכונת הבוכרים הגיע לבית"ר ירושלים בשנת 71'. בית"ר היתה עד אז מועדון זעיר ונטול הישגים. המגרש הישן בימק"א היה הנכס היחיד של המועדון שסביבו התקהלו אוהדים, שרבים מהם עדיין לא ידעו שהוסר המצור מעל ירושלים. זו היתה האג'נדה הבית"רית במשך רוב השנים, קבוצה במצור. מחסור במזומנים וטענות קבועות על קיפוח מצד הממסד היו חלק בלתי נפרד מחיי היום יום. בחצי גמר הגביע של עונת 73' התפרצו אוהדי הקבוצה למגרש בפתח תקווה והניסו את השחקנים המקומיים אל הפרדסים. הגשש החיוור עשו מזה מערכון. כל מה שביקש האוהד הירושלמי היה לשרוף את המועדון. זו היתה בית"ר של פעם.
בית"ר של היום היא אחד המועדונים הפופולרים בישראל. ארבע אליפויות וחמישה גביעי המדינה מונחים בארון הזכוכית במשרד של דדש. ב-93' נחנך בירושלים אצטדיון חדש, המודרני בישראל, מבצר הבית של בית"ר. אולם למרות ההתקדמות המקצועית, בית"ר נשארה הרחק מאחור מבחינה ניהולית. בית"ר הפכה להיות עסק המגלגל מיליונים, שמנוהל מכיס המכנס האחורי של דדש. לא צריך לרחם על היו"ר הנצחי. דדש שנולד בשכונת הבוכרים והחזיק בעבר בית קולנוע ירושלמי מצליח, מתגורר היום בווילה רחבת ידיים בשכונת המבתר, אחד המתחמים היוקרתיים ביותר בבירת ישראל. דדש תרם המון לבית"ר, אבל גם הוא לא יצא חסר מהרומן הזה.
בעוד שדדש הפך לאיש אמיד, בית"ר הפכה לעסק פושט רגל. חובות עתק למס הכנסה נצברו ומשכורות השחקנים עוכבו לא פעם. סביב דדש נוצרה חבורה של תורמים נדיבים וגם ראש העיר עשה כמיטב יכולתו, אולם בית"ר הפכה לבור ללא תחתית. מספר פעמים בעבר ניסו בירושלים לעניין אנשי עסקים לרכוש את הקבוצה. היו שם מקסוול ז"ל, ולאודר יבדל"א ואחרים. כולם נסוגו אחרי שהבינו את העיקרון, לבית"ר יש פוטנציאל וחובות. את הנעלם הראשון במשוואה ניתן להעריך, לגבי השני, מדובר בחידה שרק איש אחד יודע עליה את התשובה. אנשי עסקים לא אוהבים חידות.

הגואל האחרון

בקיץ הגיע הגואל האחרון. איש העסקים גד זאבי. מיליארדר אפוף מסתורין שרכש את הקבוצה והעמיד לרשותה תקציב חסר תקדים של 50 מיליון שקל. בניגוד לבוסים האחרים, זאבי לא נראה ביציעים. הוא עסוק עכשיו בניסיון לרכוש את חלקה של חברת מוטורולה בפלאפון בעסקה שמוערכת בכ-600 מיליון דולר. בית"ר מתיישבת היטב בפאזל ההשקעות של זאבי בתחום התקשורת. בעתיד הקרוב ימדדו הכנסות של מועדוני כדורגל בפעימות מונה, נגמרו הימים שבהם ספרו את הג'ובות בפחית חמוצים. מאז שזאבי הגיע לבית"ר, צצים מדי שבוע בעלי חוב ישנים שדורשים את כספם. בכל פעם שההנהלה בטוחה כי היא ניקתה את השולחן נולד נושה חדש. תמיד זה היה נראה כמו עניין של זמן, עד שזאבי ימתח קו.
למרות ההכחשות והפלפולים, משה דדש, יו"ר בית"ר עוזב. שעון החול עבד לרעתו. מנגד, קשה לדמיין את בית"ר בלעדיו. מי יספר עכשיו לדיינים בהתאחדות מעשיות על הקומץ, מי ייגש עם מגאפון וינסה להרגיע את היציעים, אבל בעיקר קשה לדעת מי יבחר ויזהה לאיזה שחקנים יש פוטנציאל להפוך לבית"רים אמיצים. לדדש היתה, ועדיין יש, עין טובה לזהות שחקנים כמו טלסניקוב, אבוקסיס ואמסלם. אלילי טדי. הרכש של גוטמן עוד לא עבר מסע כומתה. אבל את הזמן אי אפשר לעצור, אם בית"ר רוצה להתקדם היא חייבת להיפרד לשלום מדדש, הדון האחרון של הכדורגל הישראלי. זירת המשחק השתנתה, היום שולפים אמריקן אקספרס, אם אתה רוצה לשרוד עדיף שלא תשלוף מפית.