מצעד הדמים

מאז ספטמבר 2000 מתקיימת תמונת ראי מפחידה בדעת הקהל הישראלית והפלסטינית. אם לפני האינתיפאדה הייתה זהות – בשני הצדדים – בין תומכי ההסדר הטריטוריאלי למתנגדים לשימוש בכוח, הרי בשנתיים וחצי האחרונות התמונה שונה: רוב שם וכאן תומך בהסדר; רוב עוד יותר גדול, שם וכאן, חושב שהדרך היעילה להגיע אליו רוויה בדמו של הצד השני. כמעט כולם מוכנים לפשרה בטווח הארוך, כמעט כולם אינם מאמינים בדבר, פרט למהלומת הפטיש.
זוהי זהות של ייאוש, בין שני עמים שאין להם טיפת אמון – לא בכוונותיו של הצד השני, לא במוסריותו ולא במי שעומד בראשו. לכל צד יש דמונים מהצד האחר, מנהיגים שטניים שכל רצונם לגרום הרס ומוות. לכל צד ילדיו ההרוגים, אזרחיו הנמקים ברעב או בפחד, אמונתו שהאויב לא יסתפק בפחות מכל סנטימטר של הארץ הזו, שמלאה דם. לכל צד התמונות שלו, שנצרבות בתודעה ומערפלות כל מחשבה שאיננה מחשבת נקם. כזו היא התמונה של אתמול: האוטובוס השרוף בחיפה, גגו המנופץ וגוויות צעירים מוטלות לצדו, שורה ארוכה ארוכה.
ההבדלים מיטשטשים מיום ליום: אנחנו מבחינים בין מי שפוגע באזרחים בכוונה לבין מי שעושה ככל יכולתו להימנע מפגיעה כזו, הבחנה שקשה להתגדר בה כשבית נופל על אשה הרה ומיליוני אנשים חיים בעוני מנוול. הם מדברים על התוקפנות היום-יומית של הכיבוש, תירוץ המאבד את כל תקפותו כשמטורף מפוצץ אוטובוס של אזרחים על יושביו. אצלנו ואצלם יש קהות מוחלטת לסבלו של האחר, התעלמו חסרת היגיון מכך שהכאב של היום מוליד את ההרס והנקמה של מחר.
אצלנו מדברים על ניצחון והכרעה תודעתית. אצלם כבר לא מדברים אלא על נקמה. ספק אם פלסטיני שפוי כלשהו באמת חושב, אחרי שנתיים וחצי ומאות הרוגים, שהטרור יוביל להישג מדיני או בינלאומי כלשהו. אבל מהו הניצחון כשחודשיים של מאמץ אדיר של כוחות הביטחון, ללא שום מעצורים והגבלות, מושמים לאל בהצלחה בודדת של פעולת טרור. כדי להטיל אימה ולגרום את הנזקים הכלכליים והנפשיים האדירים של הטרור, לא צריך יותר מפעולה אחת כזו, פעם בחודשיים.
אצלנו ואצלם, הדם – זה שנשפך ברחובות וזה שרותח בעורקים – הוא תירוץ לא לעשות את מה שהשכל אומר שהיה צריך לעשות כבר מזמן. לו היו הפלסטינים מפסיקים את הטרור ומתמקדים במחאה עממית, כבר היו להם מזמן הישגים מדיניים גדולים – ואת זה אומרים היום לא ישראלים, אלא מנהיגים פלסטינים כדוגמת אבו-מאזן. לו הייתה ישראל מקבלת החלטה הגיונית להקים גדר הפרדה, עכשיו ולאורך כל הגבול ותוך גיוס לאומי מלא, לא היה המחבל עושה את דרכו לחיפה בקלות כזו. אבל כשהייאוש מדבר, איש אינו מאמין בפתרונות. וכשמאמינים בכוח בלבד, כל מחשבה על דרך אחרת נתפסת כחולשה, שרק תביא עלינו אסון.
וכך נמשך מצעד הדמים, שלנו ושלהם. "תנו להם לדמם", אמר לפי השמועה הנרי קיסינג'ר בימי מלחמת יום הכיפורים, מתוך העמדה הצוננת של מי שסבור שרק אחרי ששני הצדדים יקיזו מספיק דם, יחזור השכל לשלוט. תנו להם לדמם, אומר היום בפועל העולם לנוכח ההרג ההדדי, שלא נראה שמישהו מתכוון לעצור אותו. תנו להם לדמם, אומר יאסר ערפאת ומטרפד כל יוזמה להפסקת אש פלסטינית. תנו להם לדמם, אומר מי שמרכיב ממשלה, שתטרפד כל מהלך שאיננו קשור בטנקים. תנו להם לדמם, הם אומרים, ואנחנו מדממים.