שתף קטע נבחר
הכי מטוקבקות
    זירת הקניות
    לחפור בתוך הקרח
    ההצגה "קפואים" גורמת לצופה לשאול שאלות על אחד הנושאים המבעיתים ביותר - אונס ורצח ילדים

    התעללות מינית בקטינים ורציחות של ילדים הם מטיבעם נושאים מורכבים עם פוטנציאל התלקחות, על אחת כמה וכמה כשמדובר בניסיון של מחזה תיאטרלי להבין את התופעה ואת מבצעיה: פושעים או חולים? קורבנות או תוקפנים מלאי אכזריות?
    המחזה "קפואים" מאת בריוני לאברי נכתב בשנת 1998 ועולה בימים אלה על במת תיאטרון הבימה. זה המחזה השני שמטפל בנושא הפדופיליה ומוצג בישראל. המחזה הראשון, "ילדים רעים" מאת עדנה מזי"א, עסק גם הוא בתופעת הפדופיליה באינטרנט ובנזקיה. המחזה "קפואים" מנסה להסביר את הגורם הפיזיולוגי שהופך אדם לפדופיל, להיכנס לראשו של התוקף וגם לראשם של הקורבנות ושל משפחותיהם. המחזה מברר בעיקר את היחס שלנו כחברה לאותם אנשים – פושעים אכזריים או קורבנות של מחלה נוראית. המחזאית נמנעת בחכמה מרובה מסנסציות, והמחזה הוא תצוגה נקיה, כמעט כירורגית, של דמויות במצוקה, תוך שימוש באנליזה פסיכולוגית קרה ומבנה סצינות מדויק ומהוקצע.
    ההצגה פורשת בפני הצופה שלוש דמויות – ננסי (גילה אלמגור), ראלף (יורם חטב) ואגתה (טטיאנה קנליס-אולייר). ננסי נכנסת למצב של קיפאון רגשי והיאחזות בתקווה לאחר שבתה, רונה בת ה-10, יוצאת ערב קיץ חמים לבית סבתה ולא חוזרת הביתה; ראלף (יורם חטב), פדופיל ורוצח סדרתי, שאחראי למותן של שבע ילדות צעירות, נתפס, נאסר ופורש בפנינו את עולמו הפנימי; ואגתה (טטיאנה קנליס-אולייר), פסיכיאטרית וחוקרת אמריקנית ממוצע איסלנדי, המגיעה לאנגליה לסדרת הרצאות ומחקר בנושא התזה שלה שעוסקת ברוצחים סדרתיים ובשאלה האם מדובר במעשים שעליהם ניתן לסלוח. שלושת גיבורי המחזה נסחפים בשל הנסיבות לתוך מסע אפל בדרך לגאולה.

    הלב שקפא

    המחזה מעשיר את הצופה במידע על הפדופיליה, וגורם לספקות באשר ליחס האינסטינקטיבי האנושי לשנוא את מי שנתפש כתוקפן, ובכך גדולתו. המונולוגים משתלבים זה בזה כחוטי שתי וערב. שלוש הדמויות, כל אחת בדרכה, נתונות במצב נפשי קפוא או מדברות עליו: הפסיכיאטרית, שמציגה את המוח הקרימינלי כ"ים ארקטי קפוא" ומקפיאה את הרגשות שיש לה כלפי נשוא המחקר שלה ומעשיו, האם, שמשמרת את התקווה ומקפיאה את השנאה ואת שאר הרגשות שבה כדי שלא להתפרק, והאופן הקליני המנוכר שבו מתאר הפדופיל את תחושותיו ומחשבותיו - הלב שקפא. נדירים המחזות שמצליחים לגרום לנו לשנות את דעתנו או להעמיד אותה במבחן, "קפואים" עושה זאת בהצלחה, בלי להמעיט בזוועת הטרגדיה שבפשע. באמצעות טיעוניה של החוקרת אנחנו משתכנעים שנזק מוחי הוא שמעורר את הפדופיל שבאדם ולאו דווקא רוע מולד.
    את ההצגה ביים איציק ויינגרטן בחכמה מרובה תוך הקפדה על דקויות ושמירה על הקו המינימליסטי של המחזה. הקירבה והאינטימיות שנוצרת בין השחקנים לבין הקהל שיושב מסביבם באולם ברטונוב הקטן, מעצימה את התחושות. זוהי בראש ובראשונה הצגה של שחקנים, בלי גימיקים ובלי זיקוקי דינור – תיאטרון נטו. גילה אלמגור מהפנטת ואנושית להכאיב. כמו הר געש ביום יפה היא משדרת בתדר סמוי את הסערה שמתחת לפני השטח, ומוציאה את הצופה למסע רגשי בנבכי לבה של הדמות. באופן לא פחות חזק מציג חטב את דמותו המעוותת של ראלף, שמתקשה להבין את המושג חרטה. חטב כל כך משכנע בתפקיד, ומתוך כך גורם לטלטלה גדולה בנוגע ליחס של הצופה לדמות אותה הוא מגלם. טטיאנה קנליס-אולייר מצוינת גם היא, והדמות אותה היא מגלמת מעוררת מחשבה על "הים הארקטי" שנפרש בין מטפל למטופל. "קפואים" מאיר את המקומות האפלים ביותר, ולמרות כובדו של הנושא, מצליח, בסופו של דבר, לסמן עתיד ורוד שבו הקרח מפשיר.

    לפנייה לכתב/ת
     תגובה חדשה
    הצג:
    אזהרה:
    פעולה זו תמחק את התגובה שהתחלת להקליד
    חטב. פושע או חולה?
    אלמגור. הר געש ביום טוב
    לאתר ההטבות
    מומלצים