רגע לפני המתקפה. לקראת שבת בקריית אליעזר

כיום שניהם נשמעים כמו נפיחה קוואנטית מפורום מדע בדיוני. הניצחון האחרון של הפועל בבלומפילד על יריבתה ל"משחקי העונה" היה ב-2001, שלושה מחזורים לסיום העונה, ניצחון שקילקל לירוקים את חגיגות האליפות, אבל לא מעבר לזה. הסטטיסטיקה, מעצם היותה חלק אינטגרלי של טבלה, לא משקרת, למרות שאני מכיר כמה טבלאות שהן שקרניות פתולוגיות. הפועל רואה ירוק ומקבלת פיק אשכיים, או כמו שאיש יקר ואדום אמר: "הם משאירים נקודה אחת כבר במחלף זכרון, ובדרך בעתלית את השתיים האחרות".

הפועל תמיד תהיה אנטי תיזה טכנית לכל קבוצה שרצה לאליפות. משהו באוויר האדום משדר מיגננה, אפרוריות ועולם אידילי של 0:1 קטנים, שלא לומר מזעריים, תאומת נפש טקטית של ליברפול, למרות שהרבה פעמים זוהי סטיגמה מטופשת שאין לה קשר למציאות. בכל זאת, בכל הקשור לאיכות, הפועל בעמדת נחיתות מתמדת מול הכרמלית הירוקה, והדבר משדר שיתוק טקטי מסוים, חוסר תעוזה ופחדנות, שמכתיבים תמיד משחק זהיר מדי, מחושב מדי, שבלוני מדי, משחק שמקווה לגנוב איזה גול בקרן או בכדור חופשי או בהתקפה מקרית, ולהגן בסגנון התאבדותי שהיה גורם לקופצי הראש של מצדה להיראות מלאי שמחת חיים.

ואולי בעצם הפועל, כמו רבים מאיתנו בכל מיני תחומים, משתעבדת מראש לתדמיות שהמציאות, או התקשורת (בזמן האחרון זה יותר מדי היינו הך) יוצרות. מכבי חיפה כיום היא קבוצה שמורכבת בעיקרה מכוכבים אפורים, יש מושג כזה. ג'ובאני רוסו הוא היוצא מן הכלל. חוץ ממנו, כדאי מאוד לשים לב ל"כוכבים" האלה שלה. זו לא חיפה הטכנית, השוטפת, היצירתית, וזו לא בעיה של עייפות, חוסר מוטיבציה או קבעונות של המאמן יצחק שום. אין לחיפה היום שום מחליף ראוי ליוסי בניון, או רובן עטר או אפילו איזה רובן עובד קטן.

היצירתיות, הכשרון והדמיון נמצאים היום בעיקר במכבי תל אביב. מיכאל זנדברג שחקן מצוין, משקיע, בעל לב רחב, עקשנות, מיקום וכוח פריצה, אבל הוא לא שחקן של דריבלים או מסירות עומק חכמות. גם לא עידן טל, בטח לא ואליד באדיר. הרכש החדש, אליניב ברדה, הוא חלוץ מצוין (שימו לב בעיקר לניתור שלו), אבל הוא חלוץ קלאסי, יעיל ולוחם, לא סלאלומיסט כמו יניב אברג'יל, לא פנומן כמו איגביני יעקובו, וכן, גם לא מבאס כמו ניר סביליה. יניב קטן, עושה רושם, עדיין לא יודע מה הוא בדיוק: חלוץ מרכזי, קשר ימני, קשר שמאלי. לנוכח סגנון ההגנות, שמצטופפות ונראות כמו כוורות דבורים, הוא לא יכול כמעט להביא את יכולות הפריצה שלו, ונשאר שחקן טכני אמנם, אך קצת מבולבל, הסובל מקריזות, עליות וירידות, או השד יודע מה.

לאט לאט הפכה מכבי חיפה לקבוצה פחות מבריקה, פחות תוססת, פחות יצירתית, ולהרבה יותר יעילה, אפורה ומכנית, אבל עדיין דבק בה אותו סקס אפיל הזייתי. בגלל הכסף, בגלל המסורת, בגלל הציפיות. בכל פעם שהיא מנצחת בשיניים איזו עירוני ראשון, מיד מתחילים לקטר (אוהדים, פרשנים, מי לא), שהיא נראית זוועה והיא חייבת להתעורר, וזה לא הכדורגל שחיפה אמורה לשחק, אבל לא ברור למה בדיוק מצפים ממנה. כדאי שיתחילו להבין שהליגה כבר לא יכולה להכיל קבוצות אופוריות ודורסניות שעושות פה 0:6 אלמנטרי, שם 1:6, כמו מכבי נתניה הגדולה. היום התפקיד של שחקנים כמו ג'ובאני רוסו או ננאד פראליה (כשהוא כשיר ולא בעצבים על המקומונים) זה לתת מסירה אחת, פס קטן, שיוביל לשער ניצחון. אבל בחיפה מצפים להצגות ולא לניצחונות, וככל שיקדימו להבין שהקבוצה שלהם היא בסך הכל קבוצה מצוינת, אבל לא כזאת מבריקה, כך ייטב.

מהצד השני, ככל שהפועל תל אביב תבין שלא מדובר כאן בגרסה פוסט ציונית של ריאל מדריד, ותבין שיש לה כלים מספיק חזקים כדי לנצח את חיפה במגרש שלה (ויש לה, כי מבחינה טקטית ומשמעתית היא עדיין טובה יותר), כך יקדים ויבוא הניצחון הבא של האדומים בקרית אליעזר. משום מה נדמה שזה לא יקרה בשבת הקרובה.