הסכסוך, עכשיו גם בגרמניה

את הסופר והמחזאי החיפאי, סלמאן נאטור, אני תופסת בדרכו לביקור אבלים, ימים ספורים לאחר שבת אחייניתה של רעייתו, קמר אבו-חמד, הלכה לעולמה בפיגוע באוטובוס מספר 37 בחיפה. האוטובוס היה אמור להוביל את קמר בת ה-13 מדליית אל-כרמל לבית הספר, אבל פיצוץ עז שהחריד את הכרמל גדע את חייה ואת חייהם של 16 מנוסעי האוטובוס. חודש בדיוק לאחר פיגוע הדמים בחיפה, יעלה התיאטרון העירוני של היילבורן בגרמניה, בבכורה עולמית, את ההצגה "למרגלות הר הגעש". ההצגה מורכבת מפסיפס של קטעים שנכתבו על-ידי מחזאים ישראלים, פלסטינים וערבים ישראלים בצל הסכסוך, הכיבוש והטרור.
מדובר בשיתוף פעולה נדיר, פרי יוזמה של מנהל התיאטרון הגרמני קלאוס ווגנר. במהלך שנה וחצי נפגשו המחזאים סאמיח חיג'זי, דורין מונייר, סלמאן נאטור, עימאד ג'ברין, ענת גוב, אלישבע גרינבאום, מוטי לרנר ואילן חצור בסדנאות עבודה שהתקיימו בירושלים ובגרמניה, ולאחר חבלי לידה קשים תעלה ב-5 באפריל להקת השחקנים של התיאטרון בהיילבורן, בשפה הגרמנית ובבימויו של אלמאר פולדה, עיבוד לסצינות המציגות את נקודת מבטם האישית של הכותבים על החיים על אדמת המריבה.

נגמר לו העראק

"שילמנו מחיר אישי כבד על מה שקורה במציאות שעוטפת אותנו", אומר סלמאן נאטור, מחבר הספר "הולכים על הרוח", ומוסיף: "הפיגוע בחיפה ומותה של קמר רק מחזק אותי באמונה שצריך לעשות משהו על מנת להפסיק את הזוועה גם בצד הפלסטיני וגם בצד הישראלי". תוך כדי שיחה הוא מגלה במחזה שכתב, בתזמון שבו נכתב ובפרוייקט ככלל, משמעויות שלא ראה קודם: "אם קודם התייחסתי לפרוייקט כאקט אמנותי, עכשיו אני רואה בו גם זעקה אמיתית שמבקשת להפסיק את המוות. העובדה שקמר מתה ב-5 במארס וההצגה תעלה חודש בדיוק לאחר מותה, היא סוג של מחויבות עבורי להמשיך ביתר כוח מבעבר ולפעול למען המשך הדיאלוג והשלום שיבוא".
ההצגה הקולאז'ית, שעובדה על-ידי דרמטורגים גרמנים, היא בעיקרה מצחיקה-עצובה. אחד הקטעים שנגעו בעיקר לליבה של המחזאית ענת גוב ("ליזיסטרטה", "חברות הכי טובות") נכתב על-ידי המחזאי מרמאללה, סאמיח חיג'אזי, ומספר על אדם שנגמר לו העראק בדיוק באמצע העוצר ועל התלאות שהוא עובר על מנת להרוות את צימאונו. "מאוד התחברתי לזה. אתה חייב עראק עכשיו, ממש כמו שאני חייבת סיגריות. ומה עושים עם הצורך הזה כשבחוץ יש עוצר? זה הדברים הקטנים שלקוחים מתוך היומיום. אותו מצב מנקודות מבט שונות", אומרת גוב.
גוב תרמה להצגה שני קטעים - הראשון - מונולוג של שמאלנית יהודיה שיושבת במסעדת יוקרה, אוכלת ומדברת על מצבם הקשה של הפלסטינים ומפנטזת במקביל על הצלתה של פלסטינית הרה, והשני – מערכת יחסים שנרקמת באינטרנט בין ישראלי וערביה ומתפתחת לפגישה בבית קפה ירושלמי, כשברקע אנשי הביטחון והמשטרה.

מציאות להחלפה

שעות ספורות לאחר המפגש הראשון בין המחזאים, שהתקיים בירושלים, אירע הפיגוע הגדול בחדרה. מייד אחר כך נכנס צה"ל לרמאללה וכיתר את העיר. על הסדנאות שהתקיימו בגרמניה נאלצו הכותבים הפלסטינים (סאמיח חיג'אזי מרמאללה ודורין מונייר ממזרח ירושלים) לוותר, משום שלא ניתנו להם אשרות לעזיבת שטחי הרשות. לדברי גוב, דווקא המציאות המטורפת שבחוץ הכתיבה קרקע פוריה לכתיבה: "אותי עניין עצם המפגש עם כותבים, ההתגבשות הזאת, החברויות שנוצרו. מתוך הפרוייקט אני יוצאת עם תחושה שכותבים הם נטולי גבולות ולאום", היא אומרת.
גם נאטור, שעוסק באופן קבוע ביצירה משותפת עם פלסטינים וישראלים, מדבר על תחושות דומות. "זה אקט אמנותי, לא פוליטי, שגורר סקרנות אינטלקטואלית ואמנותית, בין היתר גם בגלל שהעיבוד למחזה נעשה על-ידי במאי גרמני שמנותק לחלוטין מהמציאות שלנו", הוא אומר. לדבריו, כל השותפים לפרוייקט הם יוצרים שנושאי השלום, הצדק והחירות הם שמניעים את כתיבתם בחיי היומיום. "יש בנו רצון להחליף את המציאות, למצוא אלטרנטיבה והדבר מוצא ביטוי בפעולות תיאטרוניות ואחרות. לא היינו זקוקים לגרמנים לשם כך, משום שזה בדמינו. היצירה של כולנו מוקדשת ברובה לחיים משותפים ולשלום. אני יודע שכל אחד מאתנו רצה להביע באקט הזה את רצונו הפרטי לקידום השלום והדיאלוג, ואת האמונה שיש אפשרות ליצור מצב אחר".

אבא עשה את המקסימום

למרות שמדובר ביוזמה ובהפקה גרמנית, גוב היתה רוצה לראות את ההצגה גם בישראל: "לא מעניין אותי מה הגרמנים ירגישו, זה לא מזיז לי. אני חושבת שזה צריך להיות מוצג כאן, מכיוון שהמכלול נותן פרפסקטיבה. אני לא חושבת שלאמנות יש את הכוח להזיז משהו אצל הפוליטיקאים אבל לאנשים רגילים סיטואציה כמו חיפוש אחרי עארק במחנה פליטים תחת עוצר יכולה להמחיש את הכיבוש, לפרוט אותו לרמת הדברים הקטנים", היא אומרת. באופן פרדוקסלי הנסיעה לגרמניה היתה הפעם הראשונה בה דרכה כף רגלה על אדמה זו. "עד לפרויקט, סירבתי לנסוע לשם, וכשהגעתי, הרגשתי חסרת ביטחון באופן שהביא אותי לשוויון מסוים (מול הפלסטינים). אני משערת שאם היינו נפגשים בישראל, נקודת המוצא היתה שאנחנו הצד החזק, ולכן דווקא המפגש על קרקע אחרת, היה נכון", היא אומרת ומוסיפה שדווקא גרמניה, על כל הקונוטציות שבה, הולידה בה תקווה. "הבנתי שאפילו על העבר הכי נורא בעולם ניתן להתגבר, וזה מעודד כשחושבים על השנאה בננו לבין העם הפלסטיני. זה בסופו של דבר עניין של סוויטש בראש. הדבר הכי חשוב שלקחתי מהפרוייקט הזה הוא שהמצב פתיר, שיש עם מי לדבר ושאם היו נותנים לנו לפתור את הסכסוך ביננו לבין עצמנו, היינו עושים שלום מזמן".
נאטור מצדו מאמין באמנות אקטיבית: "יוצרים בחברה הישראלית והפלסטינית הפכו בשנים האחרונות לשוליים מבחינת אמירה, ולדעתי מחויבותם לחזור לקדמת הבמה. אנשי היצירה מצפונם יותר ברור, והם אלה שיכולים לצאת באמירות יותר משמעותיות מאלה של הפוליטיקאים הפופוליסטיים שהשתלטו על חיינו. אני משוכנע שאם היוצרים יתגייסו ויביעו את עמדותיהם הנחרצות נגד הכיבוש, הטרור והמלחמה ובעד השלום, זה יביא לשינוי. אני משוכנע שבעוד כמה שנים תישאל השאלה איפה היו האמנים. לא הייתי רוצה שהבן שלי ייאלץ לומר 'אבא שלי התקרנף'. הייתי רוצה שהוא יאמר 'אבא שלי עשה את המקסימום'. אנחנו עשינו את המקסימום".

ביום חמישי הקרוב (13 במרץ) בשעה 12:00 ענת גוב תתארח בפורום תיאטרון ב-ynet