שתף קטע נבחר

אתם שיתפתם
    זירת הקניות
    עדות אישית מבוגרת צייטלין: "חשתי זרה בסביבה עוינת"
    בעקבות פרסום תחקיר "ידיעות אחרונות", מגוללת רינה (שם בדוי), בוגרת צייטלין ומנהלת בית ספר כיום, את תלאותיה כתלמידה מזרחית בצייטלין

    הכתבה שפורסמה אתמול (ב') ב"ידיעות אחרונות", על טענות תלמידים בבית הספר הדתי היוקרתי כי הופלו על רקע עדתי, גררה תגובות נסערות. מנכ"לית משרד החינוך, רונית תירוש, אף החליטה להקים ועדת בדיקה מיוחדת לעניין, בראשות מפקח המחוז.
    במכתב ששלחה ל"ידיעות אחרונות" רינה (שם בדוי), אשת חינוך, בוגרת צייטלין ומנהלת בית ספר כיום, היא מגוללת את סיפורה האישי על הימים בהם למדה בבית הספר. המכתב, המשתרע על חמישה עמודים, מאמת חלק מטענות התלמידים כיום. להלן עיקרי המכתב:
    "אני החתומה מטה, בוגרת צייטלין, וכיום מנהלת בית ספר, בעלת תואר שני במינהל וחינוך. קראתי את הכתבה בכאב. ראשית, אני מבקשת להביע את שמחתי שנושא זה עלה סוף סוף לסדר היום, ואני מברכת את כל אותם תלמידים שהרהיבו עוז והעזו לספר את כאבם לתקשורת. מאחר שנושא כואב זה הועלה ונפתחה תיבת הפנדורה, אני מבקשת בזאת להוסיף את עדותי האישית, כתלמידה וכאשת חינוך. אמנם סיימתי ללמוד בצייטלין לפני שנים רבות, אבל לצערי, הדברים רלוונטיים גם לימים אלה.
    "באותם הימים היה ידוע צייטלין לשימצה בהיותו בית ספר סלקטיבי ואליטיסטי. כמעט כל התלמידים וכל התלמידות, היו אשכנזים ו'צפונים'. 'דרומים', שהיו כמובן בני עדות המזרח, אם ניסו להתקבל, היו חייבים להיות מצטיינים הרבה מעבר לממוצע הכיתתי האשכנזי, כך שבכל כיתה היה רק 'קישוט' מבני עדות המזרח, תלמיד אחד או שניים, וכך גם אצל הבנות.
    "אני כ'דרומית', שחומת עור, התקבלתי לשם בזכות ולא בחסד. הייתי תלמידה מצטיינת, ולכבוד נחשב לי להתקבל לבית הספר היוקרתי. אלא שכבר מהימים הראשונים בכיתה ט', נאלצתי לספוג עלבונות קשים, הן מצד התלמידות והן מצד המורים.

    "הרגשתי כמו ברווזון מכוער"

    "מהר מאוד הרגשתי כ'ברווזון מכוער' ולא היתה זאת סתם תחושה סובייקטיבית של נערה צעירה, שטרם פיתחה שיפוט עצמי אובייקטיבי. אתן כאן רק דוגמאות בודדות:
    בשיעורי דינים, למדנו הלכות מתוך קיצור 'שולחן ערוך' בנוסח האשכנזים. חלק גדול מהמנהגים היו זרים לי, כיוון שכבת עדות המזרח, אצלנו נהגו אחרת. ברוב תמימותי, הרמתי את היד וסיפרתי מה נהוג אצלנו. תלמידות רבות פרצו בצחוק. חלק מהן פנו אלי בגיחוך ושאלו: 'אתם יהודים?'. המורה הקשיב ולא מחה. גם כאשר הועלו השערות שאולי אני ערביה כי עורי שחום. הצחוקים היו רמים, המורה שמע הכל ולא עשה דבר. מיותר לציין כמה נעלבתי ושוב לא העזתי לחשוף את מנהגי הדתי.
    "מורה מסוים נהג לספר בדיחות באידיש. האשכנזיות, כמעט כל התלמידות, הבינו וצחקו. אף אחת לא טרחה להסביר לי, כולל המורה שברוב חוצפתו נהג לפנות, בסוף הבדיחה, ואחרי ששככו קולות הצחוק, אל ה'ברווזון השחור' ולומר בציניות – "עכשיו תתרגם לנו את הבדיחה הגברת..." ונקב בשם התלמידה, בת עדות המזרח. כך הוא עשה בכל הכיתות. מצחיק, נכון? אני בטוחה שכל בוגר ובוגרת צייטלין של אותם הימים זוכרים אירועים כגון זה בכאב.
    "כאשר התקשיתי במקצוע מסוים, והציון בו היה נמוך, מיד זומנו הורי למורה לשיחת הסבר והתרעה, שאורחק מבית הספר אם לא אשתפר בהקדם. זאת בעוד תלמידות רבות בכיתה היו בדיוק במצבי באותו מקצוע ואפילו נמוך יותר. פשוט, להן היה מותר להשתרך ולי – אסור. מיותר לציין שאני הגעתי למצב כזה כיוון שהוריי היו קשי יום ולא היו מסוגלים לתת לי שום תמיכה.

    "שום אזכור לתרומתם הערכית של בני עדות המזרח"

    "לרוב המורים והמורות היה יחס מאוד מתנשא עם אוריינטציה אשכנזית טהורה, יחס שקיבל גושפנקה מהחומר שנלמד באותם ימים במקצועות השונים - היסטוריה, ספרות, הלכה וכו' - כאשר לא היה שום איזכור לבני עדות המזרח או ליצירתם, כאילו לא היו קיימים. ואם אכן היו קיימים, מן הסתם לא היתה להם שום תרומה תרבותית ערכית.
    "הדברים באו לידי ביטוי חריף בעיקר בשיעורים של הרבנים, שיוצא דופן בהם ובולט בחריגותו שהיה הרב ישראל לאו, שאז היה רב צעיר ודינמי בעל אישיות מיוחדת, ולא בכדי הגיע לאן שהגיע. רק בשיעורים שלו הצלחתי להרים את הראש ולקבל לגיטימציה לקיומי השונה.
    "הדוגמאות שהבאתי הן בבחינת טיפה בים. פיתחתי רגשות בושה במוצאי, איבדתי ביטחון עצמי ליטול חלק פעיל בשיעורים, התכנסתי בתוך עצמי ופיתחתי תסביכים. מתלמידה מצטיינת הפכתי לבינונית, ולא בשל חוסר יכולת. חברותי מהדרום, שהיו פחות טובות ממני ולמדו בבתי ספר אחרים, משוחררות מהתנהגות מקפחת, עשו חיל והגיעו להישגים גדולים.
    "מבחינה חברתית הייתי בשוליים כל הזמן, והחברות הבודדות שהיו לי, אשכנזיות, היו כאלה שהתגוררו בדרום, או שבאו מרקע סוציו-אקונומי לא גבוה. בכל הבעיות לא יכולתי לשתף אף אחד, חשתי זרה בסביבה עוינת. ידעתי גם שלא כדאי להתאמץ כי זה לא יעזור. מדי פעם בכיתי בבית בפני הורי, ושטחתי את כאבי. הורי, שהיו חסרי ישע וחסרי כלים להתמודד עם הבעיה, השתתפו בכאבי והציעו להוציא אותי מבית הספר. לא הייתי מוכנה לקבל את הגזירה, שהיה בה בבחינת הכרזה על כישלון. המשכתי להיאבק כדי לשרוד, תוך כדי שאני נעדרת הרבה מבית הספר. גם כשהייתי בכיתה, היתה זאת נוכחות פיזית בלבד. מה הפלא שהפכתי מהר מאוד לתלמידה בינונית?
    "בסיוט הזה העברתי שנתיים, ורק בכיתה י"א, בהשראתו של הרב לאו, התחלתי לחזור לעצמי.

    "נדהמתי מהממצאים: אין אינטגרציה מעשית"

    "במשך שנים, חשבתי על תלאותי בצייטלין, בלי להתכחש לעבודה שהיו שם מורים ברמה גבוהה מאוד, משכמם ומעלה. כמורה הזדעזעתי עוד יותר מהדברים, כיוון שכבר ראיתי אותם כפשעים חינוכיים.
    "למדתי תואר שני – מדיניות מינהל בחינוך. חלק מעבודת המאסטר עסק באינטגרציה בחינוך הדתי. לצורך העניין, למדתי את השטח, וחקרתי בתי ספר רבים בממלכתי דתי. מתוך סקרנות ברורה – ניסתי "לחזור" (לא חלילה לחזור באופן פיזי לאותו מקום נורא) לצייטלין ולבדוק מה קורה שם.
    "קרובת משפחה שלמדה שם פתחה לי את הדרך לתלמידות ולתלמידים רבים. ראיינתי רבים ונדהמתי מהממצאים: שום אינטגרציה באופן מעשי. כל מה ששמעתי אחרי הכתבה, חוזר על מה ששמעתי לפני מספר שנים, מתלמידים שראיינתי. אז פשוט נחרדתי לגלות איך פועל שקר כל כך גדול באיצטלה של אינטגרציה, ואין פוצה פה. אז, וגם עכשיו.
    "בזמנו דיברתי גם עם אחד המורים, מזרחי, שהסכים לדבר 'אוף רקורד'. הלה חזר על כל מה ששמעתי מתלמידים והעיד שיש אפליה בכך שהכיתות מחולקות על רקע עדתי בתירוצים שונים. ממש אפרטהייד. בושה וחרפה. לא פחות מביש הוא המצב בו מתראיינת המנהלת לשעבר ובתירוצים שונים מפריכה כל טענה וכל עדות.
    "אני מאוד מקווה שכל העדויות של התלמידים, בעבר ובהווה, אכן יציתו את האש שתכלה את העוולות שפגעו ופוגעות בנשמותיהם של רבים.
    "כיום, כאמור, אני מנהלת בית ספר ומיותר לציין עד כמה רחב לבי לכל התלמידים, ללא קשר למוצאם. עם זאת, אני חוששת שאם אזדהה, יהיו חלילה כאלה שבגלל פרשנות מוטעת יקטלגו אותי כ'פרו-מזרחית' או 'אנטי-אשכנזים' חלילה, דבר שאינו נכון כלל ועיקר".

    לפנייה לכתב/ת
     תגובה חדשה
    הצג:
    אזהרה:
    פעולה זו תמחק את התגובה שהתחלת להקליד
    צילום: אורן אגמון
    "נעדרתי הרבה מבית הספר" (צילום ארכיון)
    צילום: אורן אגמון
    מומלצים