עין צובה

נדמה כי אין עוד גזעים נהדרים כמו עצי האלון מצוי והזית שבהרי יהודה. שני עצי הענק בתחילת המסלול קשורים לבית הקברות הסמוך של הכפר צובא. נתחיל בזית. הוא מתפאר בגזע עבה מאוד, שבלבו החלול מקום לשלושה אנשים. במרחק של כמה צעדים מהזית ניצב האלון. זהו אלון מצוי שזכה להגיע לממדים מדהימים. גילו נאמד ב-500 שנה וחלק מענפיו הראשיים התמוטטו. בנובמבר 1999 זכה העץ ל"טיפול רפואי" מידי יערני קק"ל. יש לו עתה שלושה עמודי חשמל בדמות "קביים", שתומכים את הענפים הראשיים האדירים. בצל העץ הוצבו שני ספסלים הצופים אל אזור הסטף.
לאחר הביקור באלון ובזית נשוב ברגל לכביש, נצעד מעט שמאלה ונפנה מיד ימינה בדרך העפר העולה למרומי התל. מקובל לזהות את הגבעה עם צובה המקראית. השרידים העיקריים שבמקום שייכים למבצר צלבני ולכפר הערבי צובא. הנוף מרהיב. הקפת התל מעניקה תצפית אל מרחבי הרי יהודה, עד מישור החוף. בתום הביקור בתל נרד בחזרה לרכב, וניסע עוד כ-700 מטרים עד רחבת החניה של עין צובה (פארק המעיין). חברי הקיבוץ טיפחו את המקום. יש כאן שלט הסבר על נביעת המעיין וממצאים של חפירות ארכיאולוגיות. מי המעיין הוזרמו באמה לבור מים גדול, בנפח כ-230 מ"ק (דומה בגודלו לבורות הענק של מצדה). משם זרמו המים לבריכה גדולה, ששרידיה נראים בשטח.
גולת הכותרת של הביקור כאן היא עין צובה. זהו מעיין חתום, שפתחו חסום ונעול. אנשי צובה, שהסדירו במקום תאורת חשמל, פותחים אותו ברצון למבקרים (דמי ביקור סמליים: 5 שקלים למבקר). תחילה יש ללכת הליכה שפופה בניקבה, שאורכה 40 מטרים, אך ככל שמתקדמים אפשר להזדקף, עד שמגיעים למבנה גדול מאבן שבו נובע המעיין. חוויה.
איך מגיעים? נכנסים לקיבוץ צובה, חוצים אותו ברכב ונוסעים במעלה הכביש הישן עוד כ-100 מטרים. חונים ליד השלט "לאלון". יורדים בדרך העפר, ממשיכים שמאלה בצד הגדר ומגיעים לרחבה פתוחה שבה פוגשים עץ זית ועץ אלון, שניהם מדהימים בגודלם.