שתף קטע נבחר
הכי מטוקבקות

    ריטה נוגעת בכלום המוחלט

    יובל לוי מאמין כי "חמצן" של ריטה הוא טלנובלה מקושקשת, החדש של ג'יין בירקין מתוק ומרגש, ונזכר בפוקלנד וקוסטלו

    מה הטעם לכתוב על ריטה? שלוש ביקורות שקראתי עד כה ירדו כל כך על "חמצן", עד שנדמה לי שמיותר להוסיף שמן למדורה הזו, שהציבור יתייחס אליה כאל מדורת ההבלים. אל תטעו בצוות המנצח של ריטה; הוא יריץ לחנויות לפחות חמישים אלף קונים עד פסח. ואז - מי לא ירצה להביא לליל הסדר את האפיקומן הנחשק? האמא הסקסית, סקס לכל המשפחה, פסיכולוגיה של רבי מכר באריזה עם סוגר מגנטי שנועדה לתליה על המקרר. בעצם הדבר ההגיוני ביותר שנעשה בדיסק הזה הוא הסוגר המגנטי - תולים אותו על המקרר ולא רוצים יותר לאכול.
    מבט על העטיפה: ריטה בגוף חטוב היישר ממכוני הכושר (אותם מכונים שהכתבה היח"צנית בחדשות ערוץ 2 הציגה כמשתמשים המסורים ביותר בשירים של הדיווה), בצהוב בוהק שמתכתב עם הנעורים בהם פרצה עם המעילון הצהוב לתודעה ומאז לא עזבה לרגע. מורי ורבי קובי אור לימד אותי שלפעמים, כשמדובר בעטיפות של תקליטים ודיסקים, הקנקן חשוב לא פחות מתוכו. לפי התיאוריה הזו מדובר בעטיפה שהדבר הנחמד ביותר שאפשר לומר עליה הוא שהיא תשמש השראה לדור חדש של דראג קווינס. כבר הרבה זמן לא ראיתי עטיפה כה וולגארית ודוחה. אולי הגסות של טינה טרנר יכולה להתחרות בה, אבל טינה זה סיפור לגמרי אחר.

    המון רייטינג, אפס אמנות

    כמה דברים טובים על ריטה: היא היתה מבצעת אדירה; היא פרפורמרית מדהימה; היא הכניסה לשנות השמונים סגנון דיוותי שלא היה כדוגמתו בארץ; היא השתמשה בטובי הכותבים והמפיקים; היא בחרה (כמעט) תמיד שירים מעולים. כל זה נגמר. עם צוות שכולל את אביב גפן, שלמה ארצי, צרויה להב, מיקה קרני, ארקדי דוכין, רמי הבלתי נמנע ויאיר לפיד (בשני שירים שמזכירים את הפסלים של אניש קפור, קרי, כשמתבוננים בהם נשאבים לתוך כלום מוחלט, רק שאניש מסתת לשם כך סלעים ענקיים) - ריטה מצליחה לעשות את הבלתי יאמן: להישמע כמו טלנובלה ממוצעת בערוץ 3, שזה המון (מילה חביביה עליה במיוחד) רייטינג, אבל אפס אמנות. את ההישג הזה היא לא יכולה לזקוף לזכותה בלבד. אמנם קולה המפואר אכן לא נשמע דרמטי כמו פעם, כאילו עבר מטמורפוזה מדרמה למלודרמה, והשירים כאמור לא משהו, אבל על כולם מאפילה ההפקה ההזויה של לואי להב.
    מישהו שאל באחת הביקורות: מה זה הקשקוש הזה? אבל זה יותר מקשקוש, זו רשת קניות מגה כלשהי, עם המון מדפים עמוסים, ועגלות וקופות (או כן, קופות יש הרבה), אבל בלי מוצר אחד שראוי לרכישה. לפני חודשיים, כשיצא "לאלף נמר", נטפלתי להפקה וטענתי שהיא מזכירה רטרו לא טוב במיוחד משנות ה-80. חטאתי בהשוואה לסינדי לאופר וזכיתי כמובן להתנפלות, אבל לא הבהרתי את עצמי די הצורך. אני די מחבב את סינדי לאופר, רק ש-15 שנים אחרי, זה די מוזר להישמע כמוה. לא הספקתי להתאושש מההפקה ההיא, והנה בא הביצוע של סלין דיון לאותו שיר של לאופר, "I Drove All Night" וההפקה של סלין נשמעה גם היא כמו רטרו אלקטרוני בומבסטי תמוה. אז יכול להיות שלואי להב יודע משהו שאני לא יודע ועלה על מגמה חדשה בפופ העולמי, אלא שגם ההפקה של סלין וגם ההפקות של להב הן מקושקשות, עמוסות, נשמעות כמו נקישה אחת ארוכה, ובעיקר לא עושות לריטה כל חסד.
    אני כמעט נזכר בערגה ב"ימי התום", אלבום שנעשה על ידי רמי והחברים הטובים (נאור דיין, אלון הלל, בנצי גפני), ונשמע עד היום כמו אחת ההפקות הישראליות הטובות (וה-U2-יות) של האייטיז. טוב, יכול להיות שכשאת ריטה, את צריכה לפוצץ בשעות אולפן, ונגני אולפן זליגנים כמו אבי סינגולדה (הא? הנה קרלוס סנטנה, לא, מרק קנופלר, לא, לא חשוב מה... ), כי המעמד מחייב. ואני אומר, הגעת עד לכאן, תני הזדמנות לכשרונות הפקה חדשים. כמה צפויה כבר אפשר להיות?

    תנו צ'אנס לג'יין בירקין

    כאילו בהיפוך מושלם, קיבלתי באותו יום את "Arabesque", האלבום החדש של ג'יין בירקין, שמבצעת משירי בעלה המנוח, סרג' גינסבורג, בעיבוד מגרבי אנדלוסי של הכנר האלג'ראי ג'מאל בנילס. לפעמים אני חושב שצריך לחוקק חוק נגד נגני דיסקים עם מגש שמכיל יותר מדיסק אחד. לי יש אחד כזה, והנה בסמוך לדיסק הנורא של ריטה התנגן לו במשך שלושה ימים רצופים הדיסק המענג הזה של אישה שאינה יודעת כלל לשיר, אך יודעת להגיש, ועוד איך יודעת.
    בירקין היפהפיה החלה את דרכה ככוכבנית (פעם היה מושג כזה) בסרטו של אנטוניוני, "יצרים" (Blow Up) משנת 1968, שיא ימי לונדון הסווינגית. היא התחתנה שלוש שנים אחר כך עם גינסבורג הפופ-שנסיונר הצרפתי האולטימטיבי, ולמעט הלהיט ההיסטרי "אני אוהבת אותך, אני כבר לא", היא שיתפה עמו פעולה בסרטים, שירים, בהרבה פרידות, ובבת משותפת - שרלוט גינסבורג המקסימה. כמו גינסבורג, שלא היה ממש זמר, בירקין היא לא ממש זמרת. אבל היא מגישה שירים ומייצרת אווירה. הבחירה המפתיעה בליווי מזרחי לשירים של גינסבורג שהיו פופ טהור (עם מילים במסורת שנסיונרית לחלוטין) ומערבי ביותר, נשמעת כמו הבחירה הטבעית, ואחרי שני צלילים השירים הופכים ליצירות חדשות לגמרי.
    המופע של בירקין הוקלט בפסטיבל באלג'יר, ולפי תגובות הקהל זו היתה הצלחה היסטרית. בדיסק היא מגישה מבחר נאה משיריו של גינסבורג, מזכירה מדוע היה מלך הפופ הצרפתי ומצדיקה את העדנה לה זוכה גינסבורג בשנים האחרונות (עם מחוות של מוזיקאים צעירים והדפסות מחודשות של אלבומיו. וגם: האזינו לתזמורי המיתרים באחרון של בק). בירקין מקפידה שלא לחרוג מגבולות קולה. המבטא הבריטי שלה, למרות שלושים ומשהו השנים שהיא חיה בצרפת, מתוק ומקסים, בעיקר ה-T האנגלית, שאינה מצליחה להתנגן בצרפתית.
    מעניין להשוות את החושניות של בירקין שנוגעת כה בקלות, כמו אותה נערה קלילה מלונדון של שנות ה-60, ומתחדשת בקול של בת חמישים פלוס, לעומת הקרקור הצווחני שבוקע מריטה בניסיון לא ברור לשחזר את ימי התום. יפה גם להשוות בין העטיפות: בירקין בשמלה אדומה ושיער פרוע רוקדת במה שנראה כתנועה קלילה, לעומת העמידה המתוחה והפוזות המאולצות של ריטה. אם היה צדק בעולם, הייתם רצים לקנות את הדיסק הזה, אבל אין, וריטה תחגוג יחד עם כולם את הפסח. טוב שלבירקין יש את הקהל הצרפתי (אופס, לא התכוונתי, אני יודע שזה לא פטריוטי להזכיר את צרפת עכשיו).

    בחזרה לפוקלנד וקוסטלו

    ועם כבר עוסקים בפטריוטיזם, לפני יותר מעשרים שנה הייתי בלונדון כשהבריטים נלחמו בפוקלנד. אני זוכר את כותרות העיתונים שכבר אז נראו מזעזעות אפילו יחסית לכותרות עיתוני היום שלנו, ואת תנועת המחאה הקלושה שקמה שם נגד המלחמה ואווירת האופוריה וההתלהמות שכל כך לא נראו מתאימות לבריטים. אבל מהמלחמה ההיא יצא אחד משירי המחאה הנפלאים של כל הזמנים "Shipbuilding" שכתבו אלביס קוסטלו והמפיק הכמעט נשכח קלייב לנגר, וביצע כמעט בקדושה רוברט וואייט. בשנת 83' ביצע את השיר הזה גם קוסטלו, ואת סולו החצוצרה המדהים בסיום השיר ניגן צ'ט בייקר המנוח. נזכרתי בשיר הזה כי שמעתי אותו השבוע ברדיו 88, וגם כי בבית החדש ברמת גן, אליו עברתי לפני שבועיים, הוא מקבל משמעות מיוחדת.

    לפנייה לכתב/ת
     תגובה חדשה
    הצג:
    אזהרה:
    פעולה זו תמחק את התגובה שהתחלת להקליד
    ריטה. מאולץ
    בירקין. תנועה קלילה
    קוסטלו ברמת גן. משמעות מיוחדת.
    לאתר ההטבות
    מומלצים