השקט מאחורי הסערה

לפני מספר שבועות הודיעה להקת מחול "בת-שבע" כי החל מסוף העונה הנוכחית יחליף רקדן הלהקה יושיפומי אינאו את הכוריאוגרף אוהד נהרין בתפקיד המנהל האמנותי. השתחררותו של נהרין מהצדדים הטכניים של הניהול, תאפשר לו להתמקד ביצירה, כך הסביר את ההחלטה והוסיף כי אין אדם מתאים מאינאו לתפקיד. בתוך קבוצה של רקדנים, שמעצם הגדרתם מדובר באינדיבידואליסטים, קשה למצוא הסכמה כל-כך מוחלטת כמו זו ששוררת בעקבות בחירתו של אינאו. יש משהו במתינות ובשקט שבו שמשרים רוגע, וחוש האחריות גורם לו לא פעם להתכנס בתוך עצמו, לעצור ולחשוב על כל תשובה שיוצאת מפיו. בתוך קבוצה מגובשת של אנשים כה שונים ובעלי טמפרמנט שעלול להדליק תחנת כוח, יושיפומי אינאו הוא בהחלט השקט שמאחורי הסערה.

הריקוד מחבר בין הגוף לנפש

הוא נולד בקיוטו שביפן לפני 28 שנה, לאב ולאם המנהלים חנות לממכר אלכוהול. בגיל חמש החל לרקוד אצל דודתו, מורה לבלט קלאסי, אצלה למד עד גיל 18, אז עזב את יפן ועבר לשוויץ. בשוויץ למד בבית הספר לאמנויות הבמה של מוריס בז'אר, Rudra. במשך שנתיים התמחה באמנויות לחימה יפנית, מחול, סולפז' ותיאטרון. עם סיום לימודיו התקבל ללהקת המחול הנורבגית Carte Blanche הפועלת בברגן, בה רקד כשנתיים, שם גם הכיר את חברתו לחיים הרקדנית הנורבגית קריסטין פרנק, איתה הגיע שנתיים מאוחר יותר לישראל. "שמעתי שבת-שבע היא להקה מאד דורשנית מבחינה פיזית ומאד מחייבת מבחינה נפשית לפני שהתחלתי לרקוד בה", אומר יושיפומי בראיון לרגל כניסתו לתפקיד המנהל האמנותי של הלהקה, "הגעתי אליה לא כל-כך מנוסה וצעיר, חשבתי שהאינטנסיביות של הלהקה תאפשר לי לרכוש ניסיון וזה מה שקרה. בת-שבע היא להקה מאד פעילה ומידת החשיפה שלה לקהל לא מפסיקה להרשים אותי". גם העבודה עם נהרין השפיעה עליו רבות: "הוא בנה את המודעות שלי לגוף והמריץ את החושים שלי. יש לי כבוד אליו כאדם והערכה גדולה לקוהורנטיות שלו בעבודה".
הערב (חמישי) יעלה בבכורה המופע "ממותות", יצירתו החדשה של אוהד נהרין, ובכניסה למרכז סוזן דלל, שם התקיים הראיון, התנוסס שלט גדול של המופע החדש וממנו מביטות פניו של יושיפומי. למרות שהתזמון מתאים הוא אומר שהבחירה לייצר כרזה מעוצבת בדמותו אינה קשורה בתפקיד החדש או בניסיון לדחוף אותו למרכז הבמה. "בת-שבע היא לא להקה של סולנים, ומעבר לכך הכרזה שראית היא אחת מתוך מספר כרזות שבהן יש שישה פרצופים שונים של רקדנים", הוא אומר.

לבנות מקום מעניין לרקדנים ולקהל

הוא מגדיר את עצמו כאדם עובד, קפדן ובעל משמעת ואומר: "אלו הן תכונות שאינן יעילות לגבי אחרים, אבל אני חושב שאפשר להשפיע בעזרתן על אחרים". כשאני שואלת אם יש משמעות למקום ממנו הוא בא הוא חושב רגע ועונה: "למקום ממנו אתה בא יש השפעה גדולה על האופן שבו אתה מתקשר עם אחרים ועל המוסר שלך, אבל באמנות אנחנו מתחברים לחושים ולעצמנו, וזה עמוק יותר ממה שמקיף אותך ומהסביבה שלך. אף אחד לא משתחרר מהקשר למקום שלו והקשר הזה קיים באופן בלתי מודע". לדבריו השאלה לוותר על הריקוד לטובת הניהול כלל לא עלתה על הפרק: "לא ביקשתי להפסיק לרקוד, ואם היו דורשים ממני להפסיק לרקוד אני לא יודע אם הייתי לוקח את התפקיד. אני לא רוצה שידחפו אותי להחלטות. אני משער שיום אחד אפסיק לרקוד, אבל כעת אני לא רוצה שיחליטו בשבילי. בשביל לרקוד ולדאוג ללהקה אצטרך להתפשר, לוותר לעתים על אימונים עצמאיים ולהפעיל שיקול דעת".
את תפקיד הניהול האמנותי הוא רואה בעיקר כיצירת אווירה. "אני צריך לעשות מקום אמנותי מעניין לרקדנים וגם לקהל, התחושה היא שאני צריך לתת השראה לאמנות אחרת בישראל. זה לא קשור לקריאטיביות האישית שלי, אלא למציאת הנוסחה שתגרום לדבר לעבוד". בינתיים הלהקה תמשיך לדבריו לעבוד עם רפרטואר יצירותיו של נהרין, אך ככל שהזמן והתקציב יאפשר, בכוונתו לתת לכשרונות צעירים להפציע.

התחלתי למצוא את עצמי במדינה הזו

באחד הראיונות הבודדים שנתן במהלך שנותיו בישראל אמר אינאו כי במידה שתפרוץ מלחמה בישראל הוא לא מאמין שישאר כאן - מכיוון שעל מנת להישאר ברגעי משבר במדינה שאינה שלך, צריך להיווצר קשר מאד מיוחד עם המקום. הראיון שלנו נערך ימים ספורים לפני פלישת כוחות הברית לעיראק בשעה שבישראל דברו על נפילת טילים אפשרית מכיוון בגדד. השנתיים שחלפו מאז האמירה ההיא שינו באינאו את התחושה, וכעת הוא אומר: "בהתחלה אתה מקבל צד שטחי של התרבות המקומית. עכשיו יש לי קשרים יותר עמוקים לאנשים, ואני מבין טוב יותר את התרבות וההחלטות נעשות קשות יותר בשל כך. אני לא משוכנע שאגיב למלחמה אותו הדבר כמו הישראלים בלהקה, אבל אני מכיר בכך שמשהו בי השתנה. יש הרבה יותר דברים שאני מחובר אליהם, ובאיזשהו אופן אני מוצא את עצמי חלק מהקהילה, זה מאזן אותי. אולי זו הסיבה שאני נמצא פה כבר חמש שנים, כי התחלתי למצוא את עצמי בתוך מערכות יחסים במדינה הזו. אני מבין יותר את המקום. אני לא יודע אם אבחר לחיות פה כל חיי, זו שאלה פתוחה עבורי אבל יש כאן אנשים שאני אוהב, אני יודע מה אני יכול לעשות כאן ומה שצריכים שאעשה. אני נשאר כדי לעזור לאחרים להגיע למיצוי, ואם ארגיש שאני לא מועיל יותר אצא מפה".
על השאלה האם הוא מתגעגע ליפן, התשובה היא חד משמעית כן. "אני מתגעגע מאד ליערות, לתחושת המקום. כשאתה נמצא בארץ שלך אתה מרגיש תחושת הקלה ושחרור. זו תחושה שאתה יכול לקבל רק במקום שבו נולדת. אני מאד מתגעגע לשפה, ולפעמים היעדר השפה גורמת לי להרגיש תחושת תרדמת". הוא מקפיד לנסוע בכל שנה לביקור ביפן אבל עד כה הוריו טרם באו לבקר בישראל. "זה טבעי מבחינתי, אנחנו חושבים אחד על השני, אבל זה עולמות אחרים. קשה להם להבין מה זה, אבל הם שמחים שאני מאושר במה שאני עושה".