זן נכחד

אוהד נהרין מחבק את העצב ומגיש לצופה יצירה לירית, רכה ומפוכחת, שכולה התבוננות פנימית. למרות שהשפה היא שפת התנועה המוכרת של נהרין, "ממותות" שונה מאוד מיצירות קודמות שלו, הן ברמת החשיפה הרגשית והן בשל היותה יצירה אישית על גבול הדיאלוג הפנימי, שמשתמשת באופן מובהק באבסטרקט להעברת תחושות. העבודה מוקדשת לרעייתו המנוחה, הרקדנית מארי קאז'יווארה, שהלכה לעולמה לאחר מאבק ממושך במחלת הסרטן לפני כשנה וחצי.
המופע מתרחש בתוך חלל מרובע שמסביבו יושב קהל מצומצם. למרות הקרבה הפיזית בין הקהל לרקדנים, "ממותות" לא באמת מזמינה להתקרב, אלא מרשה להתבונן מקרוב: זו עבודה מופנמת, מכונסת ושותקת, מעין ריקוד בתוך עצמו ללא המס שנדרש לעתים כתשלום על מזבח הקומוניקטיביות. עם זאת, אולי בשל החפירה בעומק התחושות, יש ב"ממותות" איכויות אוניברסליות מזוככות.
מבנה הבמה לא רק שמשנה את הרגלי הצפייה ואת היחס שבין הקהל למבצעים, אלא גם מאפשר התבוננות שונה בכל פעם לתוך עומק העבודה. גם העובדה שנהרין חילק את להקת "בת-שבע" לשני קאסטים כשבכל מופע נמצאים על הבמה תשעה רקדנים אחרים, מייצרת בפועל שתי יצירות שונות.
הרקדנים לבושים בבגדים המזכירים מעט את בגדיהם של הדמויות שנהג לצייר יוסל ברגנר – מעין בגדי ים ארוכים מהזן הישן, צבועים בצבעי פסטל מפויסים פרי עיצובה של המעצבת רקפת לוי, שנותנים ל"ממותות" נימוחות מרגיעה שמסתירה סערת רגשות. חלקי הגוף החשופים של הרקדנים צבועים בלבן ומשרים תחושה של התבוננות בתמונה ולא ברקדנים חיים. נהרין בונה ומפרק מבנים בחלל, הוא מרכיב קבוצות ופורט אותן ליחידים, כל זאת תוך מסע חיפוש עצמי שמתמקד ביחיד ומזכיר תהליך ריפוי. לכל אחד מהרקדנים על הבמה ישנו זמן איכות עם הקהל שבא לידי ביטוי בסולו משלו כשבאופן מובהק הקטעים הקבוצתיים של המופע מדגישים את האינדיבידואל ואת בדידותו.

התערטלות מוצדקת

למרות שמדובר בעבודה מהורהרת היא אינה חפה מביקורת עצמית מחויכת שלצד ההתענגות על הכאב, משכילה לנפק אתנחתאות שמשחררות את המועקה. "Do You Wanna Dance?", מזמר פסקול המופע שיר של להקה יפנית והכוריאוגרפיה מעבירה תחושת מיאוס ממה שנדמה כקווי מתאר גסים וקריקטוריסטיים של תופעת המיוזיקל, או אם תרצו השואוביזנס. ההבלטה המודעת לאי השלמות ולפגמים מלאת חן, מקרבת ומאפשרת לקהל אורך רוח במקטעים שבהם השפה עדיין בתהליך של חיפוש מחקרי. במהלך העבודה שאורכה 70 דקות, פעמיים בלבד נוצר מגע פיזי בין הרקדנים שעל הבמה. באופן נוגה החיבור הפיזי נותן תשובה מאד בודדה למערכות יחסים – בפעם הראשונה משתמש נהרין ב"ריקוד מראה" שבו משתקפות תנועותיהן של הרקדניות האחת בשניה - רוצה לומר אולי חיבור לטובת למידה עצמית, ובפעם השנייה מגע שהוא כמיהה מאוחרת ובלתי אפשרית.
במהלך אחד מקטעי המגע מתנועע הרקדן סטפן פריי בעירום מלא על הבמה אך בניגוד אולי לחשיפות קודמות שנראו על במת המחול בישראל, זו אולי אחת היצירות הנדירות בה קיימת הצדקה מהותית להתערטלות. למרות האינטימיות שבקרבה לרקדן העירום, היעדר תגובות מבוכה בקהל מעידות על הזרימה הטבעית של הנוכחות. בקאסט השני של הרקדנים מבצע הרקדן ג'רמי ברנהיים את אותו הקטע לא בעירום, ויש לומר ששתי הגרסאות עוצמתיות ועובדות.
"ממותות" עשויה מחומרים חושפניים והיא קשה לבליעה הן מבחינה תוכנית והן מבחינת המקצב הפנימי האיטי שלה שמחייב ריכוז והתכווננות חושית מוחלטת. בתקופה שמקדשת חיפזון, שורות תחתונות ועריכה קליפית, "ממותות" היא זן נכחד של יצירה מעוררת מחשבה. זוהי עבודה שלא עושה הנחות לא לקהל ולא לרקדנים המבצעים אותה ודורשת מאלה כמו מאלה להיזרק לתוכה באופן מוחלט. הייחודיות של העבודה נמצאת בין היתר בחופש המסוים שניתן לאינטרפרטציות השונות של הרקדנים שמביאים לתוכה אולי יותר מבכל עבודה אחרת את עצמם. "ממותות" היא מסוג היצירות שמרגשות אותך עד דמעות או מעצבנות אותך. גדולתה בצניעותה וקסמה בטיפול החכם באי השלמות האנושית ובשברים שמרכיבים אותנו.