האמת נמצאת אי שם

הגיבורים: קוף, או שמא רוח-קוף, חזיר, דג, הבודהא בכבודו ובעצמו, נזיר ששמו טריפיטאקה כשהוא בהודו או סואן-זאנג כשהוא בסין, וגם: קיסר השמיים, ערב רב של אלים, אבנים ומקווי מים גדולים וקטנים. ברוך בואכם לרומן ההרפתקאות הרוחני הסיני החשוב ביותר. אם לא שמעתם עליו, האשמה אינה בכם. אין תרגום לעברית. זה המקום לקוד קידה מנומסת בפני דן דאור, אולי האיש היחיד בארץ שמסוגל לתרגם את הספר הזה, ולומר לו כך: מה יש? לנו לא מגיע? אז נכון שתרגום שלם הוא משימה לעשר שנות עבודה בערך, אבל בכל זאת – משהו, ככה, על קצה מקל האכילה?
וו צ'נג-אן, מחברו של הספר הזה, נולד בערך בשנת 1500 ומת בשיבה טובה ב-1582. ככל שידוע, הספר ראה אור אחרי מותו של היוצר, בעשור האחרון של המאה ה-16, והוא מבוגר בחצי דור מ"דון קיחוטה" ומ"מסעותיו של מנדש פינטו", ועם השוני העצום בין שלושת אלה, בעיני הם דודנים לא כל כך רחוקים ממשפחה אחת, משבט ספרותי שלם בעצם, שימיו כימי עלילות גלגמש מחד והאודיסאה מאידך ומסעות משה במדבר מצד שלישי. כל אלה נוצרו בתבנית של מסע-גילוי, שמתחיל כסיור מתוכנן וממשיך כהתרחשות כאוטית למדי, והגיבור הנוסע לומד בה לא רק על נוהגי העולם אלא – בעיקר – על מצבו הרוחני בתוך המסע. הסתייגות אחת: בסאגות הנורדיות, שהן לכאורה סיפורי מסע דומים מאד לאלה שנמנו כאן, אין מדברים על הנפש. בדרך כלל מסתפקים בהריגתה של מפלצת וחוזרים הביתה להשתכר קצת ולישון.
ברומן המודרני, המסע הבדיוני הוא כלי רב עוצמה לעיצוב אישיותו של גיבור, לבריאת עולמות (מליליפוט ועד תרבויות של חייזרים, והמרחק ביניהם קטן מכפי שנדמה), לאמירה מהדהדת על בדידותו של הנוסע (במיוחד אם המסע מלא תלאות ותקלות, והוא בדרך כלל כזה), שהיא אמירה על בדידותנו-שלנו, כבני אדם וכקוראים.
אבל יש מסעות מיוחדים במינם, כמו המסע של הקוף אל המערב. זה אינו "המערב" כפי שהוא מוכר לנו. אין כאן מסע לאירופה של הרנסנס אלא מסע לגילוי אמיתות רוחניות ודתיות, ויש לו גרעין אמיתי.

מערבה מכאן

וו צ'נג-אן היה נזיר סיני-בודהיסטי שנסע להודו לבקש אחר הסוטרות, כתבי הקודש של הבודהיסטים. הוא חי במאה השביעית לספירה, ולמרות כל הקשיים שבדרך הצליח לשוב לסין עם החומר המבוקש, והתיישב לתרגם לסינית. הוא נחשב לאחד האבות המייסדים של הבודהיזם הסיני, ושמו לא שקע בנשייה אלא להיפך, התעצם ותפח לממדים מיתיים ככל שהמאות נקפו.
במאה ה-16 אפשר היה למצוא אסופות של סיפורי גבורה סיניים שגיבוריהם אינם בהכרח בני אדם, אלא חיות מאונשות לגמרי, כולל כושר דיבור ושיפוט אנושי, וכולל גם תכונות מאגיות, על-אנושיות. אחד מן הגיבורים הללו הוא הקוף, או רוח הקוף. בגרסה של וו צ'נג-אן, הורתו ולידתו מאבן פלאית שרחמי האלים נכמרו עליה, והוא מצויד בחכמה עילאית, בידע מדהים באמנויות לחימה, ביכולת לגמוא מרחקים פלאיים – גדולים בהרבה מכדור הארץ המוכר לנו – תוך שניות ספורות, ובכושר להתגלגל בשפע ססגוני של דמויות ורוחות אחרות כאוות נפשו.
לסיפור המסע למערב יש שלושה חלקים נפרדים. בראשון אנחנו מתוודעים לקוף, לתולדות חייו המאגיים, ויוצאים לשלל קרבות בעזרת חבריו של הקוף – חזיר ורוח של דג. הקוף קורא תיגר על שלטונו של הקיסר השמיימי, הוא קיסר סין, והמלומדים מונים "81 אסונות שונים" שמתרגשים על הקוף ומרעיו בדרך להכרה, כי המסע האמיתי הוא מסע של גילוי רוחני. בחלק השני של הרומן אנחנו פוגשים את הנזיר, וכאן מתרחשת חבירה של רוח הקוף לאמת הרוחנית העילאית, וביחד הם מצליחים להגיע אל ה"מערב" שאינו אלא טריטוריה רוחנית – שם הם פוגשים את הבודהא בעצמו, וכולם עד אחד נחושים לחזור הביתה עם כתבי קודש.

נוסע סמוי

כדי שנבין עד במה הללו חשובים, מוגשים לנו תיאורי קרבות פלאיים לגמרי. למשל, הקוף מנסה להכניע את ממלכת הים ונוטל מאלי הים את נשקם המועדף, מטיל ברזל מפלצתי בגודלו, שיכול לחולל גיאות בכל מקווה מים אדיר. עוד הוא מצוייד בכתפיים ממתכת, כדי להדוף כל חנית וצלצל. ובעיקר הוא מצוייד ברוח לחימה יוצאת דופן, בחוצפה אמיתית: מי שטוען לכתר של מלכות השמיים, בסיפורי מוסר סיניים, חייב בסופו של דבר להינגף, הן בידי אדם והן בידי שמיים. אלא שהקוף לא מוותר – עד לגילוי ייעודו האמיתי.
זוהי מעשיה ארוכה ויפהפיה, צבעונית ופלאית, שלעושר העל-טבעי שלה אין כל מקבילה בספרות המערבית. אם אנחנו רוצים לייסד כאן רשימה של ספרים טובים, "המסע אל המערב" חייב להיות ביניהם, כאלטרנטיבה מחשבתית לתקופה הקרוייה בפינו "הרנסנס" והמניחה אך את קיומו של האדם הלבן ועלילותיו, מבלי להיזכר בקיומם של אנשים אחרים.
אבל מה שיפה במיוחד הוא הגשר בין התרבויות. לבד מהקדמה שממקמת את הקוף שלנו בזמנו ובעולמו הרוחני, איננו זקוקים בעצם לכלים מיוחדים כדי להבין את הסיפור, או להזדהות עם ה"אדם המורד", אפילו הוא קוף. ובעודנו קוראים, קל לנו לשוב ולהיות לילדים שמשתאים מעלילות גבורה. הילד שבתוכנו הוא-הוא הנוסע הסמוי בסיפורים הללו, מפני שהתבנית הבסיסית של סיפור-חיינו היא תבנית של מסע גילוי. ולצורך העניין, מה אכפת לנו אם המגלה הוא קוף מדבר?

בשבוע הבא: אוטופיה, ארץ שום-מקום