הסבא של אמא קוראז'

תארו לעצמכם שאתם נולדים, מתבגרים ומגיעים לגיל העמידה בעיצומה של מלחמה, שאיש כבר אינו יודע בדיוק מדוע החלה ומתי וכיצד תסתיים. תארו לעצמכם את הכפר השלו שבו אתם מנסים לחיות הרחק מעיני אויבים מזדמנים, ויום אחד פורצים לתוכו פרשים קרואטיים, השד יודע למה, וחוטפים אתכם לצבא שלהם רק מפני שאתם בגיל הנכון להילחם, לא חשוב בעבור מי.
זה מה שקרה למאות-אלפי אירופים במלחמת שלושים השנה, שההיסטוריונים מסכימים כי החלה ב-1618 בגלל האפיפיור פרדיננד השני, שהיה גם מלך בוהמיה וביקש להחיל משטר קתולי אבסולוטיסטי בכל נחלותיו. אצילים גרמנים ואוסטרים אמרו "לא", וכך זה החל. בהמשך, הצטרפו לחינגת הפרעות, הביזה, ההרס והטבח גם מלכי דנמרק, פולין, שבדיה, רוסיה, ספרד, צרפת – כל אחד וענייניו הדחופים עמו – וזה נגמר רק ב-1648, בחוזה וסטפאליה, ששינה לעד את פני המפה האירופית.
בתוך המהלכים הגיאופוליטיים הגדולים אפשר למצוא איש אחד, יאקוב קריסטוף גרימלסהאוזן, יליד 1621 או 1622, בן למשפחת אצולה שירדה מנכסיה, יתום מגיל צעיר – שנחטף לשירות הצבא והיה למוסקטר, כלומר רובאי (מלשון musket, שהוא רובה של פעם), לגמרי בעל כורחו ובניגוד לכוונותיו המוצהרות.
איננו יודעים הרבה על תולדות חייו של האיש שהנחיל לשפה הגרמנית את רומן-ההרפתקאות "סימפליסיסימוס", שהוא בעצם הסאטירה האנטי-מלחמתית הטובה ביותר שנתחברה במאה ה-17. ככל הנראה הוא החל לכתוב עוד במהלך שירותו הצבאי, וודאי שחלק גדול מן האירועים המתוארים בספר - בעצם סדרת ספרים קצרים - מבוסס על ידע אישי של לוחם מן השורה, שמאוד לא נהנה מעצם קיומה של השורה.

ההישג: התמקדות בנפשו של הגיבור

הגיבור שמוביל את העלילה – מופת של תיאור ריאליסטי בטרם המציאו את הז'אנר הזה בספרות – הוא ילד שהורתו ולידתו לא בדיוק ידועים, וחינוכו הקתולי – כמו גם שמו – באים לו מידי נזיר שמוצא אותו ביער. אבל הילדות נמשכה זמן קצר מאוד בעידן ההוא, ופרשים קרואטיים חוטפים את הילד למלחמות שלהם, וכאן בעצם מתחיל הסיפור.
אין בידינו עוד ספר דומה לזה, שהוא גם תיאור נוקב של הזוועה במלחמת שלושים השנה וגם ניתוח חברתי של המשתתפים בה, גם תעודה סאטירית וגם טקסט נרגש בגנות ההרג. וגם טלנובלה. ולמרבה הצער, ככל הידוע לי, אין עדיין תרגום לעברית.
מקובל לסמן את ראשית תולדותיו של הרומן האירופי המודרני בתחילת המאה ה-18, וב-"The Rise of the Novel" כותב מבקר התרבות הבריטי איאן ואטס כי הסיבות לפופולריות של הרומן היו האפשרות לרכוש נרות וסבון. הטיעון הוא כזה: עם תחילתה של המהפכה התעשייתית, כשייצור חלק ממוצרי הצריכה הביתיים הבסיסיים הפך המוני, המון נשים בורגניות מצאו את עצמן יושבות בבית ותוהות מה לעשות בזמנן שהתפנה פתאום. גברים סברו שקריאה היא עיסוק מהוגן לנשים חסודות, וככה קיבלנו את הרומנים של פילדינג, והשאר הוא היסטוריה.
"סימפליסיסימוס" הוא אחד המבשרים של הרומן המודרני, וודאי אחד הכרכים שנשמרו בספריות של מחברי הרומנים במאה ה-18. בניגוד לספרי הרפתקאות ורומנים פיקרסקייים אחרים, כאן ההישג העצום – והסיבה לכלול אותו בכל רשימה של ספרים טבים מאוד – הוא ההתמקדות בנפשו של הגיבור ובתהפוכות שזו עוברת עקב המפגש עם המלחמה. קטלוג הזוועות של הספר אינו מעשה פורנוגרפי של תיאור הרס וחורבן בלבד; הוא משמש כמצע עליו צומחת נפשו של אדם, שבהחלט נמאס לה מכל זה וגם מכל הבלי העולם, עד שבסופו של דבר סימפליסיסימוס הופך לנזיר – אם כי לא נזיר קתולי ממוסד, אלא פשוט פורש מן העולם, לא לפני שעלילותיו מובילות אותו ליפן ולטורקיה הדמיוניות-לגמרי ומפגישות אותו עם מגוון גדול של טיפוסים אנושיים שמאשרים את מה שהוא כבר יודע על האדם באשר הוא אדם: איש צמא דם, מחרחר ריב ומדון, שמוכן להרוג בשל כל שטות.

השבועון הסאטירי שהמשיך את הדרך

הספר אינו פסימי במהותו, כפי שאחד מצאצאיו הרוחניים – "החייל האמיץ שוויק" – אינו פסימי, אלא דווקא מעודד את קוראו לחוות את הצחוק שלאחר הייאוש. הוא פשוט מוביל את הקורא דרך כמה ממדורי הגיהנום האמיתיים של המאה ה-17, בתקווה (של המחבר) שייצא מתוכו אדם טוב יותר.
הכרך הראשון של "סימפליסיסימוס" ראה אור ב-1669, והיו לו גם המשכים. אחד מהם קרוי "ההרפתקנית קוראז'", וממנו שאב ברטולט ברכט את ההשראה ל"אמא קוראז'", שעלילותיה נפרשות על פני מלחמת שלושים השנה. ספר אחר של גרימלסהאוזן יכול להפוך אותו ליקיר הליגה למניעת השמצה. ב-1672 ראה אור "קן הציפורים הקסום", אסופה שבתוכה מין נובלה הקרויה "משיח שקר", וגיבורו הוא הרפתקן ונוכל חסר מעצורים שמתנכל לכספו ולבתו של יהודי עשיר. היהודי יוצא טוב מן התיאור הזה, והסיפור הוא משל מסובך בגנות תאוות הבצע ובעד סובלנות בין-דתית.
"סימפליסיסימוס" פרץ את גבולות השפה והמסורת הגרמנית במאה ה-18, ואחר כך נשכח, כמו המלחמה שמתוכה נולד. בגרמניה הוא המשיך להיות אייקון תרבותי חשוב. ב-1896 נוסד השבועון הסאטירי הנפלא "סימפליסיסימוס" שבו כתבו גדולי היוצרים בשפה הגרמנית (בין היתר, תומס מאן) ומתוכו יצאו גדולי המאיירים של התקופה (בין היתר, ולטר טרייר הנפלא, המאייר של ספרי אריך קסטנר). אחת המטרות התרבותיות הראשונות של היטלר היתה לסגור את השבועון המנג'ס, אבל זו לא הושגה. בדרך לא דרך, כשכל חודש נעצרים עוד ועוד כותבים, המשיכו יוצרי "סימפליסיסימוס" להדפיסו במחתרת עד שגווע בשנת 1944. נדמה לי שגרימלסהאוזן יכול היה להעריך את המחווה לרוחו החופשית.

רוצים לקרוא? בבקשה

בקישור המצורף תוכלו למצוא מהדורת html של התרגום לאנגלית, כולל כמה הערות חיוניות כדי להתמצא בסבך ההיסטורי. ולמה זה שווה? קודם כל, בזכות עצמו. ואחר כך – כי לפעמים ספרים טובים משמשים כשביל לספרים טובים אחרים. כשקראתי את "מרגל מושלם" של ג'ון לה קארה, אולי הטוב שבספריו, התוודעתי לראשונה ל"סימפליסיסימוס", שמופיע בספר של לה קארה כמוטיב חוזר בחייו של הגיבור מאגנוס פים. הסקרנות ניצתה, הלכתי אל המקור – והרווחתי פעמיים. ראשית, בהתוודעות ליצירה קלאסית שלא הכרתי קודם לכן, ושנית – באפשרות למצוא ב"מרגל מושלם" עוד כמה רובדי-עומק שעליהם קארה רק מרמז מתוך שימוש בספר של גרימלסהאוזן. כיוון שאינני מאמינה בחיי קריאה מסודרים ומתובנתים, אלא במתנות רעיוניות שניקרות על דרכנו לגמרי באקראי, נדמה לי ש"סימפליסיסימוס" היא מתנה קטנה ומצויינת לקוראים רציניים שטרם התוודעו אליו. הפעם אין פתק החלפה – ובשבוע הבא נתמקד בעלילותיו של טארטיף של מולייר.