נסעה בעקבות האהבה

בכל בוקר יוצאת אירינה סלזניובה לטיול רגלי בכפר. היא צועדת לאורך האגם הקטן, חולפת על פני האחוזה רחב הידיים של אצילים מקומיים ומסיימת בכנסיית סיינט-ג'יימס הריקה. בכנסייה היא מתיישבת על הספסלים המיותמים ממתפללים ומתחילה לשיר. איש לא שומע איך שרה שחקנית "הקאמרי" לשעבר את שיר התפילה הידוע "אווה מריה", בקול רך וצלול שמהדהד באקוסטיקה המופלאה של המקום.
עד לפני שנתיים וחצי התגוררה אירינה סלזניובה בתל-אביב, ונחשבה להבטחה גדולה בתחום התיאטרון. היום היא חיה בכפר קטן באנגליה, אליו הגיעה בעקבות בעלה האנגלי ווילף, שנודד בעולם בין עבודה לעבודה. בישראל, שם הכירה אותו, עבד בשיווק יחידות נופש. כעת הוא עובד בדפוס בכפר. השניים מתגוררים בבית כפרי צנוע בן יותר ממאה שנה. בית-עץ עם חדרים קטנים שמשרים חמימות. על הקירות צלחות שמעידות על נתיב חייה של סלזניובה: אחת מלטרון, אחת מסנט-פטרסבורג ואחת מרומא, העיר בה אהבה יותר מכל לטייל. יש גם תמונה של שמעון פרס על הקיר, מעניק לסלזניובה פרס.
בשני סלי-קש קטנים בפינות המטבח שקועות בשינה עמוקה החתולות שהגיעו איתה מישראל. הגינה בחוץ מטופחת, הרבה בזכות הזמן הפנוי של סלזניובה, שבישראל היתה שחקנית עסוקה וכעת חולמת על חזרה לבמה.
זו ההגירה השנייה של סלזניובה. הראשונה היתה כשעלתה מרוסיה לישראל, והגיעה היישר לחיקה של קהילה רוסית ענקית שנחתה בארץ. באנגליה הקהילה הרוסית שולית ולא מורגשת. בשני המקרים מצאה את עצמה מתמודדת עם קשיי שפה חדשה, ובשני המקרים הוכתרה ההתמודדות בהצלחה: העברית שבפיה מצויינת וגם עם האנגלית היא כבר לא מסוכסכת.
"זו פעם שנייה שאני עושה עלייה והפעם זה הרבה יותר קשה, כי התחתנתי עם מישהו שיש לו מנטליות אחרת לגמרי", מסבירה העולה החדשה-ישנה. "אני עושה פה את מה שעשיתי בארץ כדי ללמוד את השפה. קודם כל, אני לא צופה בשידורי טלוויזיה ברוסית. למדתי דרך הדיבור עם האנשים פה ובעיקר מסרטים ישנים, שם השפה עוד טובה. אני גם לוקחת שיעורי דיקציה בתיאטרון 'רויאל שייקספיר'. אם אני רוצה לעבוד פה כשחקנית, אני חייבת ללמוד את השפה".
סלזניובה עזבה את תל-אביב התוססת לטובת כפר רדום למדי, "אבל יש צדדים טובים", היא אומרת. "אני חיה בטבע, יכולה לקחת את האופניים או ללכת ברגל מסביב. אבל ללכת לתיאטרון לוקח זמן. תיאטרון יש בלונדון וזה רחוק. אני מקווה שנעבור למקום קרוב יותר לעיר, אולי לאזור אוקספורד. מאוד קשה לי לנסוע מפה למבחני במה בתיאטרון בלונדון".
תהליך הקליטה בישראל היה קל יותר?
"כשהגענו בשנת 90', גם אם לא כל אחד אהב את העולים, הגישה של המדינה היתה לקלוט אנשים. גם לא היה את ההלם הזה שאתה זר. אני זוכרת שכשהגענו, כל אחד רצה לעזור, וזה היה נפלא. הגעתי לארץ עם משפחה, לפה הגעתי עם החתולות שלי. בארץ הרגשתי מהר מאוד ישראלית, פה הכל חדש לי. אני לבד-לבד".

מנסה להיקלט, מתגעגעת לישראל

סלזניובה, ילידת קייב, עלתה לישראל בשנת 1990 בעקבות בעלה, זמר הרוק היהודי מקסים ליאונידוב, שהיה כוכב ענק ברוסיה ואף כונה "אלביס פרסלי הרוסי". ליאונידוב התאכזב מהר מאוד כשלא הצליח להשתלב בעולם הבידור המקומי. קליטתה של סלזניובה, לעומת זאת, היתה סיפור הצלחה מן הרגע הראשון, אף שהיא אינה יהודייה. היא זכתה בפסטיבל "תיאטרונטו" ואחר-כך נקלטה בהצלחה בתיאטרון "הקאמרי".
ליאונידוב, שחזר להחיות את הקריירה שלו ברוסיה, התאהב שם בשחקנית צעירה. השניים התגרשו. לסלזניובה לקח די הרבה זמן להשתחרר מטראומת הבגידה. מאז שנפרדו הם לא בקשר. סלזניובה: "גירושים זה לא דבר יפה. היינו נשואים 14 שנה, והעלייה לא עשתה לנו טוב. יש כאלה שמתחזקים, אבל אצלנו היו כנראה בעיות והמעבר פתח אותן". עד מהרה מצאה סלזניובה אהבה חדשה – בעלה הנוכחי, ווילף, גם הוא לא-יהודי.
"זה היה חודש-חודשיים לפני שהוא סיים את העבודה שלו בארץ וקיבל עבודה באנגליה", היא מספרת. "שוב מצאתי את עצמי עם בן-זוג שעובד בארץ אחרת וחוזר לארץ לכמה שבועות בגללי, וככה זה נמשך שנתיים. מצד אחד היה לי עוד פעם גבר בחיים, אבל מצד שני נשארתי לבד. נהייתי מדוכדכת והבנתי שאני צריכה להחליט".
למה החלטת לעזוב קריירה ומקום מגורים נוח?
"לבעלי היה מאוד קשה לחיות בארץ כלא-יהודי. לא שעשו לו צרות, אבל זה מסובך. הוא לא רצה להישאר בארץ. היה ברור שלמעשה אני סוגרת עניין עם המקצוע, עם העולם שלי. היה מאוד קשה לעזוב את הבמה בארץ. ברור שאני רוצה את זה. העולם הזה מאוד חסר לי. כאן אין לי עולם משלי, אני משתדלת להיקלט אבל מתקשה".

רוסיה מתה באנגליה

מבצע העלאת החתולות של סלזניובה לאנגליה היה קשה במיוחד. החוק האנגלי לא מתיר הגירה של בעלי חיים ללא תקופת הסגר של חצי שנה. על כן נשלחו שלוש החתולות – אולגה, רוסיה וסוניה – לגרמניה החברה באיחוד האירופאי, קיבלו את כל החיסונים הדרושים – ואז נסע ווילף להביא אותן. אחרי כל התלאות נשארו רק שתיים, אחרי שרוסיה חלתה ומתה לפני מספר חודשים.
מי התאקלם קודם, את או אולגה וסוניה?
"גם הן עדיין מתאקלמות כמוני. אבל הן בסדר, לפעמים מביאות לי עכברים שצדו, במיוחד אולגה. סוניה חושבת שהיא בן אדם בכלל. לא עושה הרבה".
קשה לך בלי התהילה שממנה נהנית בארץ?
"זה לא שקשה בלי תהילה. יותר קשה בלי עבודה. אבל זה לא שאין לי עבודה בגלל שלא נותנים לי, אלא יותר בגלל שלא חיפשתי הרבה זמן. בינתיים עבדתי דווקא בארץ, שרתי ברוסית, לפני חג המולד.
"זה מוזר, אבל אני יותר מתגעגעת לישראל מאשר לרוסיה. כנראה שיש לי קשרים נפשיים שאני לא מכירה ביני לבין ישראל. אני אוהבת את הארץ. את ירושלים, את המדבר, את תל-אביב. את הכל. יש לי שפה משותפת עם האנשים בארץ. חברים בלי סוף. את החום הזה שיש לאנשים בארץ, אין בשום מקום אחר בעולם".

מסתדרת עם האנגלים, חושבת על העבר

בתחילת דרכה בישראל היפנטה סלזניובה את הקהל כשגילמה את תפקיד נינה במחזה "השחף" של צ'כוב, שהועלה ב"קאמרי". נינה היא הדמות אותה היא רואה עכשיו לנגד עיניה באנגליה, אחרי הגלגולים שעברה ב- 15 השנים האחרונות. נינה, שהתאהבה בסופר בוריס טריגורין, מגיבורי המחזה, והמשיכה אחריו עד למוסקבה, חלמה להפוך לשחקנית. אחרי שהגשימה את החלום, עלתה על הבמה והשתכרה מניחוח הזוהר, היא מבינה ש"במקצוע שלנו זו לא התהילה או הזוהר שחשובים, אלא לשאת את הצלב שלך ולסבול". סלזניובה: "זה מה שנינה אומרת בסוף המחזה, וזה מה שאני אומרת בחיים. אני אולי קצת סנטימנטלית, אבל מה כבר רוצים בחיים האלה? להיות מאושרים, לא?"
קשה לקבוע אם היא מאושרת בחייה החדשים באנגליה. עם האנגלים היא מצליחה, איכשהו, להסתדר. גם מזג-האוויר לא מפחיד אותה. "האנגלים חמים אבל מרוחקים", היא קובעת. "בארץ השתגעתי מהפתיחות. כל אחד אומר מה שהוא רוצה, מתעניין בכל אחד. גם כאן אנשים נחמדים, אבל אחרת.
"גם מזג-האוויר לא מפריע. מה שקובע זה מזג-האוויר בפנים. יש ימים יפים ויש ימים, בעצם לילות, שמאוד קשה לי, שאני אומרת לעצמי: 'למה עשיתי את זה, למה באתי? למה אני מדברת בכלל בשפה הזאת?' אבל זה גם מה שהיה לי לפעמים בארץ. כל המחשבות האלה, כשאני מתחילה לעשות משהו, זה נעלם. כשאדם משועמם, הוא מתחיל לחטט בעצמו. לפעמים זה קורה, אבל אחרי יום כזה, אני משתדלת להעסיק את עצמי במשהו. לחשוב שיש לי תוכנית בדרך, מחפשת קשרים. או שאני פשוט יוצאת ועובדת בגינה".
הבעיה האמיתית, מבחינתה, היא הקריירה הבימתית שלה. "אין לי פה הרבה אפשרויות לחזור לבמה", היא אומרת. "בהתחלה בכלל לא ניסיתי לחפש משהו. כל כך לא הייתי שלמה עם האנגלית שלי. גם לא ידעתי לאן ללכת. רק בחודשים האחרונים אני מנסה, דרך קשרים בארץ. אני שואלת כל אחד אם הוא מכיר מישהו. ככה גם הגעתי לשיעורי הדיקציה שלי. גרה פה בכפר מנהלת ההיגוי של התיאטרון השייקספירי. שאלתי אותה והיא התנצלה שהיא עסוקה, אבל הבטיחה לעזור. היא באמת סידרה לי בחור צעיר מהתיאטרון, שמאוד עזר לי".
כמו בארץ, צריך קשרים ?
"כן. גם כאן זה עובד ככה. שלחתי את קורות החיים שלי לסוכנים, אבל לא יצא מזה שום דבר. גם בג'ונגל באפריקה זה אותו דבר. אם אתה מכיר את האריה, יש לך סיכוי להסתדר. אז גם פה אני צריכה לחפש את הקשר לאריה".

פוחדת מכישלון, לא מתחרטת

אחרי שהבינה שבתיאטרון הממסדי האנגלי יהיה לה מאוד קשה לשחזר את ההצלחה, החליטה סלזניובה לנסות להרים מופע משלה. במופע היא תעלה משיריה של ורה לין, התשובה האנגלית ליפה ירקוני. לין שבתה את ליבם של האנגלים בתקופת מלחמת-העולם השנייה, עם שירים שהפכו להימנוני התקופה כמו "הצוקים הלבנים של דובר" ו"אנו עוד ניפגש".
"אני מאוד אוהבת את השירים שלה", מסבירה סלזניובה. "היא היתה מין דיווה כזאת שהופיעה בזמן המלחמה בחזית. אני מאוהבת בשירים שלה ובתקופה הזאת. כנראה שיש משהו בתקופה הזאת שמאוד מדבר אלי, כי השירים הם על אהבה, תקווה, אמונה. זה גם חם וגם אישי. זה יהיה מין ערב קברט, עם מלווה בפסנתר".
את חוששת מכישלון? "יש ימים ויש ימים. אני יודעת שזה אפשרי להתחיל לעבוד. הצלחה כמו בארץ – רק אלוהים יודע אם תחזור. אני לא מפחדת שאני לא אצליח בגדול או שלא אקבל תפקידים בהוליווד, כי קרוב לוודאי שאני לא אקבל, אבל לפעמים אני חוששת שאני כבר לא אחזור להיות שחקנית".
את מתחרטת שעזבת את ישראל?
"כמו שאומרים פה: 'הרבה יותר טוב להתחרט על מה שעשית, מאשר על מה שלא עשית'. אין לי הרגשה שברחתי. כנראה שהתהליך הפנימי שאני עוברת הוא קשה. בארץ הייתי מפונקת וחייתי באשליה של עולם התיאטרון. כאן אני מבינה שאני לא יכולה להסתתר מאחורי התפקידים שלי. הניתוק התרבותי מהארץ נותן לי להיות בן אדם יותר שלם עם עצמו".
זו התחנה האחרונה?
"אני מקווה שאני לא אצטרך לעבור עוד פעם. זהו, פה אני נשארת. זה קשה, אבל גם יפה. ככה זה בחיים. התחלתי כשחיינית בנבחרת רוסיה. יום אחד החלטתי לעזוב הכל ולהיות שחקנית ונסעתי ללנינגראד. אם זה מה שאני מרגישה שצריך לעשות, אני עושה את זה. אולי אני פשוט מטומטמת".