שיר כאב. מסוג אחר

טקס יום הזיכרון האלטרנטיבי שהתקיים אמש בתיאטרון תמונע בתל-אביב זו השנה השניה סבל, אולי, רק מהמילה "אלטרנטיבי" שנקשרה בכותרתו. המילה הזו מתחברת, במציאות התל-אביבית, עם הפקות אפעס חתרניות, נעולות במגפיים שחורים המנסים לבעוט היישר לבטן הרכה של המיינסטרים. וזה בהחלט לא מה שקרה אמש על הבמה הגדולה בתמונע. להיפך; ללא נאומים אך עם מסה קריטית ומעודנת של טקסטים מושרים או מוקראים שנבחרו בקפידה, נרקם מול הקהל אירוע חשוב שאיפשר למי ששבע מפומפוזיות לגעת במסרים הפשוטים שיום הזיכרון מבקש להעביר – אנחנו חיים, מכירים במוות וזוכרים את המתים, אבל כמהים לנורמליות שבה אין מקום להאדרת המוות. דווקא בשל השימוש בשירים ובטקסטים מסוג אחר המבוצעים על-ידי אמנים שסביר להניח שלעולם לא תתקלו בהם על הפלטפורמות המוכרות של מסכות יום הזיכרון, ואולי דווקא בשל כמות המילים שנכתבו כרמיזות לאותה כמיהה לשלום, מדובר בערב שהוא תוסף הכרחי לטקסים השגורים.

לא רק להקות צבאיות

יוזם הערב, מבקר המוזיקה אבישי מתיה, אמר בשיחה מאחורי הקלעים זמן קצר לפני שעלה לבמה לפתיחת האירוע: "יש לי בעיה עם המילה אלטרנטיבה, שיש בה מן ההתחכמות. אנחנו לא מתחכמים. הרעיון מאחורי הערב הוא לחבר בין אנשים, למוזיקה, לטקסטים בעלי משמעות. רוצה לומר בין היתר שלא רק לשירי להקות צבאיות יש מקום ביום שכזה ולא רק להן יש את היכולת לפרוק את הכאב, יש גם שירים שמלווים בגיטרות חשמליות שמדברים בדיוק על אותו כאב. האנשים המתים שייכים לנו, יום הזיכרון שייך לנו, ולכן זכותנו לזעוק בדרכנו את הזעקה שמבקשת מהפוליטיקאים, אותם שאחראים על גורלנו, שיעשו הכל כדי שלא ימותו פה עוד אנשים".
למעלה מעשרים מבצעים, ביניהם ברי סחרוף ,דיקלה, טל גורדון, דן תורן, בלוז ראש פינה, שלומי שבן ניקו ניתאי, שי נובלמן, מוש בן ארי ודניאל סלומון הופיעו בערב, שנפתח בצליל הגיטרה המנסרת של שלמה מזרחי, שהזכיר לפרקים צפירות עולות ויורדות מהסוג המוכר מדי. אחריו עלו לבמה חברי להקת "The Unsoundable" שביצעו עיבוד משלהם ל"Give Peace a Chance" ואז התיישב מול המיקרופון עם הגיטרה קוב, ששר "זה הזמן להתעורר", העוסק באנשים מתים הולכים. קרן אברץ, זמרת עם קול עגול ומחבק, שרה אחריו באנגלית שיר שקורא אף הוא להתעוררות.

אין אלטרנטיבה לעצב

בהמשך ביצעה להקת פונץ' את "השלום יגיע יתום, בודד ופגיע", שיר שנכתב בעמדת האזנה בבית לחם בשנת 1988 והמשורר דני שלום הקריא שיר שכתב במיוחד עבור הערב: "אתם אומרים שהשלום יבוא/ אני אומר שהשלום כבר פה/ הוא רק קבור מתחת לכיבוש/ איזה ייאוש". מיקי שביב ולהקתו שרו "אבל כה בזוי ועדיין שפוי מלחמה", וזאב טנא עם הגיטרה שר: "שחררנו לך כותל וייבשנו ביצות, שמרנו עליך בשעות הקשות, נתנו לך הכל, לא ביקשנו תמורה, לפתע אנחנו אחים לצרה. תמיד אחריך באש ובמים, חנקנו דמעה וחרקנו שיניים, כי ידענו שעוד יבואו ימים, עכשיו יש כאלה שלא בטוחים. אז איפה טעינו, מה עשינו רע? למה אנחנו לא מוצאים תשובה?"
המשוררת בת גל אריאל ביצעה שני שירים שכתבה, האחד מדבר על אחיה שנפל והשני על ה-כ' שמפרידה בין חיל לחלל - כף שבמקום ללחוץ על ההדק תלחץ את ידו של האויב. אחריה עלו טל גורדון ששרה את שירו של חנוך לוין "חייל שוקולד", שילה פרבר עם "הן אפשר", הדרה לוין ארדי בביצוע נפלא ל-"I Shall Be Released" ועמיר לב שאמר: "אני עוד לא מצאתי אלטרנטיבה לעצב, אני אדם שמרן אבל באתי בכל זאת".
אין אלטרנטיבה לעצב, אבל נראה שיש דרכים רבות לפתוח את דלתות הרגש שקהה. המשורר רוני סומק קרא מתוך שירו: "אני שומע אותה בפיאט של מוחמד/ בצהרי רחוב אבן גבירול/ זמרת לבנונית שרה במכונית איטלקית/ של משורר ערבי מבקעה אל גרביה/ ברחוב על שמו של משורר עברי שחי בספרד". שורות המבהירות היטב את עיקר המסר של הערב הזה: מיגוון שפות יכול להביע את הכאב המשותף לכולנו.