קובי חיון: כל בוקר אני מודה לאלוהים שאני חי

כשקובי חיון מדבר על שבעת השבועות שבילה בשבי המצרי, עיניו לא מצטעפות מדמעות וקולו לא נשנק. בדיבור שוטף וקולח הוא מספר על הימים ההם, ומתאר את הייסורים הפיזיים והנפשיים שעבר באותה פשטות וענייניות שמאפיינות אותו כשהוא מדבר על כל נושא אחר. גם הניסיון לחלץ ממנו אמירה כבדת משקל על האופן שבו שינתה אותו החוויה ההיא עולה בתוהו. אני לא יודע, הוא כמעט מתנצל, אני לא ממש מכיר את עצמי לפני השבי. הייתי מאוד צעיר, וכל מה שהיה לפני השבי נראה לי מאוד בלתי בוגר. את כל החיים הבוגרים שלי עברתי עם הטראומה הזאת.
בשבוע שעבר הודיע חיון במפתיע על פרישתו מתפקיד מנכ"ל בזק בינלאומי, מסיבות שאותן הוא מגדיר אישיות ומסרב לפרט. חיון נבחר לתפקיד על-ידי ליאורה מרידור, יו"ר בזק-בינלאומי, לא לפני שהועלו טענות שונות נגד המינוי: גורמים שהתנגדו טענו כי חיון אינו טייס כפי שהוא טוען, כי אין לו תואר אקדמי, וכי החברה שניהל קודם הייתה הרבה יותר קטנה מבזק בינלאומי. שתי הטענות הראשונות הוכחו כטעות, ולגבי הטענה השלישית עמדה מרידור על רגליה האחוריות והשיגה את שלה. שנתיים וחצי ניהל את החברה, אליה הגיע בעקבות מודעה בעיתון, עד לפרישתו השבוע.
חיון, 53, נולד בתל-אביב ומתגורר כיום בכפר-סבא עם אשתו, לה הוא נשוי זה 31 שנה. לזוג שלושה ילדים - מיכל, יונתן ואורי. לצבא התגייס חיון ב-1968 והלך לקורס טיס, אותו סיים כטייס קרב על מטוסי פנטום. כשנתיים לאחר שסיים את הקורס פרצה מלחמת יום הכיפורים. חיון, סגן צעיר בן 22, הושלך כמו רבים מבני דורו אל סערת הקרבות. באחת מהגיחות המבצעיות שאליה יצא נפגע מטוסו. יצאנו רביעיית פנטומים, שאותה הוביל איתן בן-אליהו, למשימה בעומק מצרים, הוא משחזר. ביצענו אותה בהצלחה, אבל בדרך חזרה קיבלנו התראה שהמצרים מחכים לנו בנקודה מסוימת. היא התבררה כנכונה: פתאום התנפלו עלינו מלמעלה 12 מיגים מצרים. התנהל קרב אוויר קצר מאוד, שבמהלכו נפגע האווירון שלי. זה מוזר: אתה מסתכל במראות שעל החופה ורואה רק אש. המטוס שלך בוער. הנווט שישב במטוס עם חיון התריע על הפגיעה וקרא לו לנטוש את המטוס. הוא צעק לי: 'נפגענו, קפוץ' - וקפץ. אמרתי לו: חכה רגע, אני קצת מנוסה בדברים האלה, זו הנטישה השלישית שלי, אבל כבר לא היה עם מי לדבר. זמן קצר לאחר מכן נטש גם חיון את המטוס וצנח בלב כפר מצרי.

מה קרה אז?

מהר מאוד הקיפו אותי הכפריים המקומיים והתחילו להכות אותי עם כלים חקלאיים. ביצעו בי לינץ', בקיצור.

ומה עבר לך בראש?

ריקנות טוטלית. חוסר שליטה. ראש נבוב. כל הזמן אמרתי לעצמי: אתה צריך לשלוט, אתה צריך לנהל, אתה צריך להחליט, אבל לא יכולתי לעשות כלום, הייתי בחוסר שליטה מוחלט.
צניחתו של חיון בלב הכפר המצרי הפכה מאז למיתולוגיה, בעיקר בזכות הקלשון שנעצו הכפריים בגבו, שחורר את ריאתו. הבדיחות השחורות לא איחרו לבוא. מאז ומתמיד צחקו על זה בצבא, שכחלק מההכנה לשבי צריך ללמוד להגיד בערבית 'סלח לי, אתה יכול להוציא לי את הקלשון מהגב?' הוא צוחק. חיון הצליח לשרוד את הלינץ', ולאחר מספר שעות הועבר מהכפר לבית-חולים, שם זכה לפלסטר במקום בו ננעץ הקלשון בגבו. משם הועבר, יחד עם הנווט שלו, שצנח גם הוא באותו הכפר, לבית-כלא בקהיר, בו שהו השניים שבעה שבועות.

האמנת שתצא משם?

לאורך כל התקופה שהיינו בשבי הייתה לי אמונה חזקה שיוציאו אותנו, אבל יחד עם זה ניקרה בי גם התחושה המטרידה שלך תדע אם מישהו בכלל יודע שאנחנו שם. בדיעבד התברר שצדקתי, כי בהתחלה הוכרזנו בטעות כהרוגים.

ומה קרה איתך במהלך שבעת השבועות בשבי?

הייתי פצוע קשה וסבלתי בעיקר מבעיות של הכרה. בשלב מסוים דווקא כן טיפלו בי, אבל זה סיפור נפרד. הטיפול הרפואי היה מחריד. פשוט מחריד. כל הזמן הייתי שואל את הרופא, היחיד שידע אנגלית, מה יש לי, והוא היה אומר לי: 'יו הב בס אין יור לנגס' (you have bus in your lungs). לא הבנתי למה לעזאזל הוא מתכוון, מה זה 'בס אין יור לנגס'. רק כשיצאתי בדקתי והתברר לי שהוא התכוון 'יו הב פס אין יור לנגס' (puss in your lungs), כלומר: יש לי מוגלה בריאה. אבל זה לא משנה, גם אם הוא היה אומר פס ולא בס לא הייתי מבין.
מצבו הבריאותי של חיון המשיך להידרדר, ובשלב מסוים הוא הועבר לבית-חולים. אחרי בערך שבוע שהייתי שם נכנס אלי הרופא ואומר לי: 'אתה הולך הביתה'. לא ידעתי אם להאמין לו, לא להאמין, לא היה לי מושג, אבל בערב באמת באו לקחת אותי ברכב והתחלנו לנסוע. העיניים שלי היו קשורות, אבל אמרתי לעצמי שאם אנחנו באמת נוסעים לשדה התעופה, אז יהיו סימנים: רעש של מטוסים, תחושה של בטון ברגליים, כי היינו יחפים. ובאמת, הכל מתחיל להסתדר: אני שומע שאנחנו עוברים באיזה שער עם שומר, וזה הרי מתאים לשדה תעופה, ובאמת יש תחושה של בטון ברגליים, ואני מתחיל להאמין שזה באמת קורה. בסוף אנחנו מגיעים לאיזה מקום ומורידים לי את הכיסוי מהעיניים - וכוס-אוחתק, אני בחזרה בכלא.
שחרורו של חיון מהשבי הוסדר בסופו של דבר במסגרת השיחות בין ישראל למצרים בקילומטר ה-101, עם תום מלחמת יום הכיפורים. במסגרת ההסכמים שהושגו סוכם גם על חילופי שבויים. כך, לאחר ימים של תנודות בין תקווה לייאוש, הגיע יום השחרור. חיון, שאיבד 24 ק"ג במהלך השבועות שבילה בשבי, שקל כ-50 ק"ג והיה במצב בריאותי רעוע ביותר. ביום שבו היינו אמורים לחזור ארצה המצרים הלבישו אותנו בפיג'מות נקיות, רצו שנחזור הביתה נקיים ומסודרים, הוא צוחק.
חיון הועלה יחד עם קבוצה של כ-20 שבויים, חלקם שהו בשבי המצרי יותר משלוש שנים, על מטוס של הצלב האדום והמריא לנתב"ג. הייתי במצב רע מאוד וקשרו אותי לכיסא ליד הדלת, הוא נזכר, ופתאום אני שומע יללות של חתול. אמרתי לעצמי: אתה עוד פעם מת, כי אני הרי כבר הייתי מת כמה פעמים, אבל אני ממשיך לשמוע את החתול הזה. מה התברר? השבויים הוותיקים שבאו איתנו במטוס גידלו בכלא חתולים, והם הביאו אותם איתם. אבל עד אותו הרגע הייתי בטוח שאני שיכור.

מה אתה זוכר מהנחיתה בארץ?

כל המשפחות שחיכו לנו בנתב"ג רצו פנימה לתוך האווירון. אני, 50 ומשהו קילו, יושב קשור בכיסא הראשון ליד הדלת. כולם צרחו והיה חום אימים, והייתי צריך לחכות לרופא שיבוא ויוריד אותי למטה. ככה אני יורד, בכבדות ובמאמץ, במדרגות של המטוס, וכשאני מגיע למדרגה התחתונה אני רואה פתאום איזו חיילת, די כבדה, רצה לכיוון שלי עם זר פרחים. היא כיוונה את הזר ישר לבית החזה שלי, ובאותו הרגע התעלפתי.
עם שובו לארץ אושפז חיון בבית-חולים, שבו שהה חודשיים וחצי. הבעיה הגדולה ביותר הייתה להעלות משקל. גם לאחר ששוחרר מבית-החולים וחזר להתגורר עם אשתו בבסיס חיל האוויר חצרים, לא הצליח להשמין. כולם זוכרים אותי במשך חצי שנה מסתובב בבסיס עם תיק אוכל, הוא מחייך, אבל האמת היא שהדבר היחיד שראיתי לנגד עיני היה לחזור לטוס.

ומתי חזרת לטוס?

אחרי שמונה חודשים, אבל לא לטיסות מבצעיות אלא לטיסות הדרכה בבית-הספר לטיסה. החזרה לטוס הייתה בהחלט חלק מתהליך ההבראה שלי. רק לאחר ארבע שנים מיום השבי חזר חיון לבצע טיסות מבצעיות.

תמונות השבויים ממלחמת יום הכיפורים היו מכה קשה ליוהרה הישראלית שקדמה למלחמה. זה נותן פרספקטיבה אחרת גם ברמה האישית? הופך אותך צנוע יותר?

זה בדיוק העניין. אם תשאלי אותי כמנהל מה הדבר שמנהלים צריכים לשאוף להוריש אחריהם, אני חושב שאפשר למצות את זה בשני נושאים: אחריות וצניעות. אם היינו קצת יותר צנועים, אני חושב שהיינו מנהלים יותר טובים והיינו מגיעים להישגים יותר טובים, אנחנו כחברה. כשהייתי צעיר הייתי כנראה הרבה יותר יהיר. באחד התפקידים שמילאתי שימשתי כעוזר לנספח הישראלי בוושינגטון, וישבתי שם קרוב מאוד לחיל האוויר האמריקאי. רק שם ראיתי ולמדתי שאנחנו מדינה מאוד מאוד קטנה. נכון שאנחנו מייצרים הרבה יותר עוצמה ממספר התושבים במדינה שלנו, אבל כשנמצאים במקום כמו וושינגטון, שם רואים ארגונים ומערכות כמו הצבא האמריקאי, מקבלים פרופורציה קצת יותר אמיתית. זה נושא שקצת חסר לנו.

השבי הפך אותך קשוח יותר או רך יותר?

במובנים מסוימים קשוח יותר ובאחרים רך יותר. באיזשהו מקום, השבי נותן פרופורציה אחרת על החיים ועל המוות, על היחס שלי לחיים. זה נשמע כמו קלישאה, אבל אני באמת מאמין בזה: החיים הם הדבר העליון, האולטימטיבי. בניגוד להרבה אנשים אחרים, כשאני פוקח את העיניים שלי כל בוקר אני באמת מודה לאלוהים על זה שאני חי.

התקופה שבילית בשבי חידדה את תחושת הישראליות שלך?

אני מחובר לפה בכל נימי נפשי, פיזי, רוחני, בכל המובנים. אני שייך למדינה הזאת. את הערכים קיבלתי בראש ובראשונה בבית, אבל אחר-כך קיבלתי אותם בחיל האוויר, שההשפעה שלו עלי לא פחותה מזו של הבית. אני אסיר תודה לארגון חיל האוויר על שיטת הניהול המקצועית שלו, על הרצינות, על הערכים. בית-הספר לטיסה הוא אי בודד במדינת ישראל. הוא מקנה ערכים, ועושה זאת בצורה טבעית, ולא עם מקל.

אם אחד מילדיך היה רוצה ללכת לקורס טיס, היית תומך בו?

ממש כן.

יום הזיכרון שונה עבורך לעומת אנשים אחרים? הוא מחדד לך זכרונות מהעבר?

יום הזיכרון הוא יום קדוש במשפחה שלי, אבל אני לא חושב שאני שונה בכך מאנשים אחרים במדינה הזאת. לצערי, אין נפש אחת בישראל שחיה בלי שכול. בכל מקרה, יום הזיכרון הוא מאוד משמעותי עבורי. הר הטייסים הוא סמל. אנחנו מגיעים לשם כל שנה ביום הזיכרון, והולכים גם בערב יום כיפור, מביאים את הילדים לשם. החוויה של להיות שם בערב יום כיפור היא על גבול הדתית.
חיון נשאר בצבא יותר מ-20 שנה לאחר השבי, עד שעזב, בדרגת אלוף-משנה, ב-91'. התפקיד האחרון שמילא בצבא היה מבקר מערכת הביטחון. לא הייתי בנתיב הטבעי והמקובל בחיל האוויר, הוא מסביר. בשלב מסוים הבנתי שאני לא רוצה להיות מפקד טייסת, ובאופן טבעי זה הוציא אותי משרשרת הקידומים. מההבנה הזאת נבעה ההחלטה לעזוב.

למה לא רצית להיות מפקד טייסת?

בגלל נושא מהותי שמלווה אותי מגיל צעיר, שקוראים לו אחריות. בשלב מסוים הבנתי שאחת מהמעטפות המגינות שקיימות אצל כל אדם אחר לא קיימות אצלי. כשנפלתי בשבי נפגעתי בריאה, והקרום שעוטף אותה ושומר עליה לא קיים אצלי יותר. המקבילה של זה בנתיב הפיקודי-לחימתי היא שאיבדתי מעטפת שמגינה על אנשים נורמליים, כאלה שלא עברו חוויה כזו. החלטתי שאני לא יכול לקחת על עצמי אחריות לטייסת קרב. במלים אחרות, הגעתי למסקנה שביום פקודה יכול להיווצר מצב שאני לא אוכל לשאת באחריות.
עם שחרורו מהצבא ויתר חיון על מה שהוא מתאר כחלום ילדות: להיות מנהל פנימייה. במקום זאת, פנה לעסקים. החלטתי לעשות הפוך על הפוך והלכתי דווקא ל-low tech, הוא מספר, לא רציתי ללכת להיי-טק, כי היו שם יותר מדי אנשים מוכשרים, אז הלכתי לנהל חברה בשם 'לוויס קייטרינג'. זה היה הפוך ממה שציפו ממני, וגרר לא מעט הרמות גבה. משם המשכתי לתפקיד מנכ"ל רשת בייגל נאש, שהייתה בבעלות שטראוס. אחת ההחלטות המשמעותיות בחייו העסקיים הייתה הצטרפותו לקבוצת ריקמור, שבבעלות איש העסקים משולם ריקליס. הקבוצה הקימה את רשת ברגר-קינג בישראל, וחיון מונה למנכ"ל הרשת ואף החזיק במניות בודדות בחברה. שבע שנים ניהל את ברגר-קינג, עד שהחליט לעזוב.

ומה אז?

ישבתי ארבעה חודשים בבית, עד שראיתי במודעה קטנה בעיתון שמחפשים מנכ"ל לחברת התקשורת בזק בינלאומי. הגשתי מועמדות והתקבלתי.

אנשי צבא רבים משתחררים מצה"ל ועוברים מיד להיות מנהלים בכירים בחברות עסקיות. מפקד טוב בצבא הוא בהכרח מנהל טוב בעסקים?

לא. כבר בצבא רואים מי מנהל טוב ומי מפקד טוב, ומפקד טוב הוא בהחלט לא בהכרח מנהל טוב. קחי למשל את המלחמה בעיראק: מבצע בסדר גודל כזה צריך לדעת לנהל טוב, לא רק לפקד עליו. הבעיה הכי גדולה של מפקדים בצבא היא לבצע את התרגום מסמכות שאתה מקבל בתוך הצבא מתוקף חוק לסמכות שאתה צריך לייצר בארגון אזרחי פרטי. עם המעבר לחיים הפרטיים, מנהל שבא מהצבא חייב להשתחרר מהר מאוד מהמושגים ומהשפה הברורה והחדה של הצבא ולעבור לשפה הרבה יותר מעורפלת ורכה של השוק העסקי. עם זאת, יש עקרונות שאסור לוותר עליהם, כמו משמעת, שבצבא היא חלק מהחוק ובאזרחות צריך לייצר אותה. דבר שני, שלדעתי הוא המהותי ביותר, הוא שמפקדים שיוצאים מהצבא לא מבינים שהמבחן האמיתי הוא השורה התחתונה, וצריך להרוויח כסף. מי שלא עושה את זה - לא מצליח.

ומה עם היכולת לחדשנות? הרי בעסקים זו מלת המפתח, ועל הגנרלים תמיד אומרים שהם מתכוננים בעיקר למלחמה הקודמת.

זה מעבר מאוד קשה. קשה להבין איך מערכות אזרחיות פועלות. בצבא הדברים מובנים וברורים, ואילו בעולם האזרחי גם אם יש חוקים, הם יותר פתוחים ופחות מובנים.

תחושת האחריות של מפקד לחיילים עוברת גם בין מנהל לעובדיו?

בוודאי. אני רואה את זה כאחד הדברים היותר חשובים בכל ארגון שהוא, החל ממשפחה וכלה בחברה עסקית ובחברה שבה אתה חי. זה אחד הדברים שהעם היהודי סחב איתו עוד מהגולה: אני אחראי לך ואתה אחראי לי.

אבל סירבת לקחת אחריות על פקודים בצבא.

יש הבדל גדול. לא הסכמתי לקחת אחריות על חיי אדם.

אין משהו מקומם בכך שיש מעגל סגור ומצומצם של אנשי צבא שמוצנחים מיד עם שחרורם לעמדות מפתח בחברה האזרחית?

התקופה הזו חלפה ולא קיימת עוד. אני לא מדבר על פוליטיקה, שם זה סיפור אחר, אני מדבר על חברות עסקיות. היום צריך להביא תוצאות, ואת בעלי הבית לא מעניינות הדרגות שלך והנחמדות שלך. אותם מעניינת שורת הרווח. לפני 20 שנה, בשנות ה-80, באמת לא היה קונצרן בישראל שלא עמד בראשו אלוף, אבל היום לא ניתן למצוא כמעט בעלי דרגות שעומדים בראש חברות גדולות. יש לא מעט אלופים ותתי-אלופים שלא ממש הצליחו להשתלב בשוק העסקי הפרטי.

איבדנו את הצביון הישראלי שלנו בעסקים? פעם היו פה חברות שייצרו מוצרים, ומקסימום עשו קצת עסקים עם מדינות בחול. היום החברות הישראליות הפכו להיות גלובליות, עם שותפים מחו"ל, מוצרים בינלאומיים ושמות בלועזית. מה דעתך על התופעה הזו?

אין לנו ברירה. מדובר בתהליכים הרבה יותר גדולים מאיתנו. קחי לדוגמה את מקדונלד'ס: כשהיא מחליטה לכבוש מדינה, היא כובשת מדינה. עבורה זו רק עוד מערכה. כמה קונצרנים כאלה מדינת ישראל יכולה לייצר? אז בסדר, טבע וצ'ק-פוינט הן דוגמאות מדהימות, וכך גם נטפים, שהיא באמת מאוד-מאוד ישראלית.

והשאר רוצים להיות אמריקה? הולכים בעקבות הגלובליזציה?

הצביון הישראלי ילך ויאבד יותר ויותר. החברות הרב-לאומיות לא יכולות לעבוד אחרת, אלא רק על-ידי הטמעת שיטות הניהול שלהן, שיטות העבודה, קבלת ההחלטות ושיטות הדיווח. הדברים מתבצעים בצורה סיסטמטית. אתה לא יכול להיות עובד סיסקו מבלי לעמוד בסטנדרטים של סיסקו, גם אם אתה יושב בארץ והם בחו"ל.

אז יש עוד בכלל דבר כזה ניהול ישראלי?

כן. אנחנו הרבה יותר תזזיתיים ופחות אחראיים, יותר מאלתרים וזריזים אבל פחות מקצועיים. כתוצאה מכל אלה, אנחנו מקצרים דרכים ומגיעים לתוצאות יותר קיצוניות - הפסדים ענקיים או הצלחות אדירות. בארגונים הגלובליים, טיפוס של חצי אחוז במחזור זו סיבה למסיבה. אצלנו, על פחות מ-20 אחוז אין מה לדבר.

אתה חושב שלעסקים בארץ צריכה להיות מחויבות להחזיר לקהילה?

אני חושב שזה טרנד שהיה מקובל יותר לפני שנתיים-שלוש, והוא נוצר כמודה. עסקים התחילו להגיד בתקופת השיא שהם צריכים להחזיר לקהילה, אבל אני חושב שזה שירת בעיקר את האגו של המנהלים. אני לא כל-כך מאמין שלאורך זמן זה נכון עבור עסק להתעסק בקהילה. זה התפקיד של המדינה, והיא לא ממלאת אותו. לפעמים החלטה של תרומה לקהילה נובעת מעצם העובדה שכולם עושים את זה, וכדאי שהעובדים שלנו יידעו שגם אנחנו עשינו. כמעט תמיד זה נראה לי מן הפה אל החוץ. אי-אפשר לעשות הרבה, כי צריך להביא שורה תחתונה, וכדי להגיע לשורה התחתונה אי-אפשר לשבת ולחלק כסף. אני לא מזלזל וצריך לדעת לעשות את ההפרדה, אבל זה לא התפקיד של חברה עסקית לטפל בחלשים, כי אז אני מפסיד פעמיים: פעם אחת חלק מהרווחים שלי ופעם שנייה חלק מתשומת הלב שלי, שצריכה להיות ממוקדת בעשייה לעסק. לכן, זה לא היעד שלי ולא החזון שלי. עם זאת, בשוליים יש הרבה מאוד דברים שחברה כן יכולה לעשות, כי היא בכל זאת ארגון חזק עם כסף, אבל צריך לעשות את זה פנים-ארגוני. בכל מקרה, אנחנו לא נלך ונצעק את זה בכל אמצעי התקשורת. זה יהיה בשביל הנשמה שלנו, של החברה.

החברה הישראלית של היום דומה למה שהייתה בתקופה שהתגייסת לקורס טיס?

לא. היא שונה לגמרי, אבל אני חושב שאלו תהליכים טבעיים של התבגרות. כשהתגייסתי לקורס טיס המדינה הייתה בת 20. היום היא בת 55.

איבדנו משהו בדרך?

פעם שירות למען החברה היה מקור לגאווה. היום הוא נחשב לפראייריות. אני שומע סביבי את הזמזומים האלה. בסביבה הקרובה לי לא נתקלתי בתופעה הזאת, אבל אני שומע שיש הרבה מאוד צעירים שלא הולכים לשרת בצבא ולא רואים בזה השתמטות. אנחנו ראינו באי-הליכה לצבא או לשירות כלשהו השתמטות, ובתקופתי זה היה משהו מאוד לא מקובל. היום אני שומע שזה יותר ויותר מקובל, וזה מדאיג אותי. אגב, בעיני שירות לאומי כלשהו הוא כמו שירות צבאי, אבל חייבים לתת משהו לחברה לפני שמתחילים לקבל ממנה.

הצעירים של היום מסוגלים להקרבה מהסוג שאתה וחבריך עברתם?

כן, חד-משמעית כן. תסתכלי על החיילים של היום, שצריכים להסתובב בשטחים, לשכב במארבים ולנהל קרבות. זו לא הקרבה? זה לא אומץ?

כשאתה מסתכל על הילדים שלך, אתה רואה שהם שונים ממך כשהיית בגילם?

כן. הם יותר ידענים, ויש להם הרבה יותר אינפורמציה ממה שהייתה לי. יש להם הרבה יותר טכנולוגיה, והם חיים בסביבה הרבה יותר תחרותית. חוץ מזה, הם יותר חומריים, והם צריכים להתמודד עם אתגרים הרבה יותר קשים משהיו לנו.

היסטריית ההיי-טק השחיתה אותנו? הפכנו להיות חברה שמונעת על-ידי חלומות של התעשרות קלה ומהירה?

אני אתן לך תשובה אחרת מזו שציפית לה. אני חושב שזה טוב מאוד להיות מונע על-ידי כסף. אנחנו חיים בחברה שמעריכה כסף, ואני בעד שמי שטוב - שיעשה הרבה כסף. נכון שזה יוצר פערים חברתיים שצריכים לדעת להתמודד איתם, אבל הכסף הוא מניע כל-כך חזק, שזה גורם לאנשים להגיע להצלחות יוצאות דופן. העולם המערבי פועל על-פי הצלחה של כסף. בהיי-טק אנחנו כמו שאר העולם, נסחפנו אבל קיבלנו את האיזון שלנו, ועכשיו נתייצב ברמה אחרת, שממנה נתחיל לטפס שוב.

מה כן מדאיג אותך כשאתה מסתכל על החברה הישראלית של היום?

הרבה דברים. לפוליטיקה אני לא רוצה להתייחס, אבל אני אתן לך דוגמה מהעולם העסקי: בחברות עסקיות נהוג הרבה פעמים לעצור, לבחון את החזון, לבנות אסטרטגיה ולהפוך אותה לתוכנית עסקית. מקובל שתהליך כזה יתרחש בתדירות גבוהה יחסית, משהו כמו כל שנתיים עד כל חמש שנים. אז כשמדברים על החברה הישראלית, אפשר לכאורה להגיד שבכל בחירות אנחנו מגיעים למצב כזה, אבל אנחנו כנראה לא עושים את זה בצורה ממצה ונחושה מספיק. אנחנו לא מוציאים לפועל את התוכנית, ולכן אנחנו מוצאים את עצמנו כל הזמן בתהליכי תיקון על תיקון, ואנחנו לא יודעים איפה ההתחלה ואיפה הסוף ולאן פנינו מועדות.

ובכל זאת, אתה אומר שאתה גאה להיות ישראלי.

מאוד גאה. כאן נולדתי, כאן שורשי וכאן התרבות שלי. אני נולדתי יהודי במדינת ישראל, ואני מאוד שמח עם זה. יותר מזה: אני חושב שהדור שלי הוא אולי הראשון, אחרי הרבה שנות גלות, שנולד לחופש, באמת עם חופשי בארצו. בבגרותי אני מבין את המשמעות העמוקה של החופש, ועם כל הקיטורים שלנו אנחנו צריכים להיות מאוד גאים בזה. אני נולדתי כאן אדם חופשי, גדלתי בארץ, דיברתי עברית, שירתתי בצבא חופשי ואלה הם החיים שלי. מעולם לא ביזו אותי על עצם היותי ישראלי ויהודי, למעט בשבי. לצערי, אנחנו שוכחים את העובדות האלו, למרות שהן יוצאות דופן בהיסטוריה היהודית. בכלל, מדינת ישראל היא תופעה יוצאת דופן בעולם. זו חצי הכוס המלאה, ואנחנו צריכים להיות גאים בה.

ענף הטלקום בישראל מפוצץ באגו

לפני שנתיים וחצי עבר חיון מעסקי המזון לעסקי התקשורת. אחרי השנים הארוכות שבילה בברגר-קינג, ולפני כן בחברת שטראוס, מונה למנכ"ל חברת בזק בינלאומי. לדבריו, המעבר אינו חד כפי שנדמה. במהלך הקריירה שלי בענף המזון התאהבתי בקמעונאות, ועסקי התקשורת הם לדעתי קמעונאות טהורה. ענף הטלקום בישראל לא מוכן לקבל את זה, כי זה עולם שהוא מפוצץ באגו, אבל בסוף צריך לדעת למכור את המוצרים - דקות שיחה, אינטרנט מהיר ונתונים. הענף הזה מתקשט במונחים שהוא משוכנע שהוא המציא אותם, אבל הם באים מעולם הקמעונאות. עדיין לא הצלחתי להבין למה יש כל-כך הרבה אגו בענף הטלקום. אולי בגלל התשתיות האדירות והכספים הגדולים שמושקעים בו. מהסיבה הזאת, אגב, אני חושב שעוד יוכח שהתחום הזה נועד רק לגדולים ביותר. הרגולציה טועה כשהיא נותנת לגופים קטנים להיכנס לתחום הזה עם הביטחון לרווחים גדולים ולמחזורי ענק, בעוד שהשוק פה מכיל רק 6.5 מיליון תושבים, שמתוכם לא כולם משתמשי שיא הטכנולוגיה. נכון להיום, יש 11 חברות תקשורת בישראל, ולא לכולן יש זכות קיום. המשמעות היא שחלק מהחברות יתמוטטו ויימחקו ואחרות יתמזגו ויימחקו.

קשה להיות חברה-בת של בזק?

לא קל, אף על פי שאני זכיתי לאורך כל הדרך לשיתוף פעולה יוצא דופן, בניגוד לכל מה שהכינו אותי אליו. אני אומר לך את זה באחריות מלאה.

אתה מדבר על שיתוף פעולה מצד בזק או מצד ליאורה מרידור, יו"ר בזק בינלאומי?

מצד בזק. ליאורה זה לא בזק. אני וליאורה כנראה אנשים שמשלימים אחד את השני. למדנו מהר - ליאורה לומדת מאוד מהר - אחד את השני, וככה יצרנו מערכת יחסי עבודה שבה אנחנו משלימים זה את זה.

אז מה כן קשה?

קשה להיות חברה-בת ממשלתית, כי בזק בינלאומי מתמודדת בשוק תחרותי מאוד, ויחד עם זה עסוקה בלהיות כפופה לנהלים של חברות ממשלתיות, שלא מבינים את מהות ההתמודדות בתחרות. כמות הזמן והאנרגיה שאנחנו צריכים להשקיע במערכות השונות שמפקחות עלינו ומבקרות אותנו לא דומה למה שמשקיעה חברה פרטית אחרת שמתמודדת מולנו. ובכל זאת, אני חושב שזו חברה מדהימה מבחינת ההרכב והאנשים שלה, יכולת הניהול ותרבות הניהול. אלה שינויים שעשינו בשנתיים וחצי האחרונות, ולכן אני חושב שזה זמן מתאים שאקום ואלך. יש פה אנשים נהדרים, שנותנים את הנשמה לחברה, והיא מספיק חזקה כדי לשאת את השינוי הזה שהוא תמיד לא פשוט, החלפת מנכ"ל.

ניהלת את ברגר-קינג שבע שנים. מה דעתך על המצב שאליו היא הגיעה?

אני חושב שהמצב עצוב ביותר, והוא יכול היה להימנע. זה נכון שהשוק מאוד קשה, אבל לדעתי ריקמור (זכיינית ברגר-קינג בישראל - י.ג) הייתה בהחלט צריכה לדעת לעמוד בתנאי התחרות האלו.

מה יציל את הרשת?

אני לא אופטימי. אני לא יודע מה יכול להציל אותה.

שמך הועלה כחלק מקבוצה שמביעה התעניינות ברכישת הרשת. קיימת אופציה כזו?

לא. זה ממש לא נכון. אין לי שום קשר ואני לא רוצה שום קשר לרכישת ברגר-קינג.

תחזור לעסקים?

לא החלטתי. אני הולך עכשיו לחופשה, אבל אני מאוד אוהב לעבוד.