שתף קטע נבחר
הכי מטוקבקות
    זירת הקניות

    חיים על נייר זכוכית / יורם קניוק

    "חיים על נייר זכוכית", שיצא בחודש הקרוב, עוסק בזכרונותיו של יורם קניוק מחייו באמריקה של שנות החמישים, ומעלה אירועים נשכחים, מקומות וגיבורים, מצ'רלי פרקר ועד מרלון ברנדו

    מוקדש ל-
    לי בקר (קניוק) תיאודור
    גבריאל סלומון (גנדי) ברודי
    צ'רלי (בירד) פרקר
    אלפרד טורטון בייקר השלישי

    Luck be a lady

    היתה מלחמה ונפצעתי. כשחזרתי ישבתי מנותק מהכול ולא דיברתי ימים וציירתי על הקירות כי הרגתי אנשים לפני שנישקתי בחורה. שתינו בפילץ עם מנשק'ה בהרב שניגן את "בערבות הנגב" ויצאתי לטיילת הישנה מול הים. עמדתי וחשתי נפש חיה בסמוך. ניחוח חריף ומתוק. והצצתי, והיתה שם צדודית של אשה. אט אט התקרבנו זה לזה. בסוף, בלי לומר מלה, התנשקנו. רגלי היתה חבושה בגבס וגררתי את עצמי יחד איתה במעלה גן לונדון לאקצלסיור, מלון מצחיק לחיילים, ועלינו לחדר. היתה בו מיטת נוער וכמה תפוחים רקובים. בחלון היה הים. וירח מלא. היא צעקה בגרמנית ונישקה את הנעל שלי וחשבה שאני גסטאפו. היא היתה כה טובה ולימדה אותי איך עושים את זה. בבוקר הבטנו זה בזה. לא היה אפשר פתאום לשאול מה שְמך, מה שִמך, עמדנו, רחוב בן יהודה, אכלנו בייגלה והיא מביטה בי באהבה ואני בה, ולא ידעתי מה לומר, והתחלתי ללכת צפונה מבוגרשוב לכיוון בית הורי והכביש התמלא בעגלות, אוטובוסים, אופניים, מעט מכוניות. פתאום הבנתי שאני רוצה אותה, היא הביטה בי מרחוק בכאב וסבה והלכה, מובסת בארץ החדשה שלי. נזכרתי בריח של חוץ-לארץ שנדף ממנה, בבגדיה שהדיפו ניחוח זר. ניסיתי לפסוע אחריה אבל צלעתי, והיא נעלמה בשאון הבוקר, נזופת עיניים. היתה לי אהבה לבחורה שקודם לכן היתה חברה של גבר אחר וחדלה לאהוב אותו לפני שהספיק למות והיתה חייבת לשבת עם המשפחה, מתאבלת כחברתו. היינו מתגנבים לגינה הציבורית להיות יחד. היא חשה רגשי אשם ובסוף עזבה אותי אבל התאהבה בידיד שלי.
    חוצפה לתקוע ראש בכותל. אלה הדברים שאני משאיר. שמחה הוליד את שרה, יוסף ואלכסנדר. מרדכי הוליד את משה ואת בלומה. סבת סבתו, מלכה יהודייה, רכבה עירומה על סוס להביא ישועה. בשנת 1970 אמר ח': דני מת, ביל מת, הדור שלנו מתחיל שוב פעם למות. שרה, אמי, אמרה בבית-הקברות הישן, כאשר הלכה לבקר את חבריה, שהיא זוכרת איך במאי 1921 הביאו את ברנר וחבריו לגימנסיה. הם היו שסועים, התעללו בהם, עשרים ושניים היו. אני, אמרה, כיסיתי את הגופות המרוטשות בסדינים. והם נקברו יחד כי לא היה אפשר לזהות מי הוא מי. סלח לי שזאת המורשת שאני משאירה לך.
    עבדתי באוניית עולים וצחקו עלי כשהלכתי לראות את המוזיאון בנאפולי במקום את 69 שהיה בית-הזונות הכי טוב בעיר. בחוץ מכרו ילדות במחיר עשר סיגריות הילדה. צעירה שהחזיקה ילדה קטנה בידה אמרה: My sister. Clean. Shaved. young. נתתי כסף והלכתי למוזיאון. הצעירה התפללה למדונה, שכומר יחף שאסף גללי סוסים להסקה הניח מאחוריה מנורת כוהל כדי שתבכה. במוזיאון היו הפרסקאות של פומפיי. הייתי רעב. איש רזה עם סיר ענק תלוי על בטנו עמד ומכר ספגטי. ביקשתי מנה. שאל: עם או בלי. אמרתי, עם. שלף שני בקבוקים מכיסיו, הערה לפיו, עירבב בגרגור והתיז על הספגטי. הלכתי כמה צעדים שלא יראה והשלכתי את החבילה. קפצו המוני ילדים וטרפו אפילו את נייר העיתון.
    נסעתי במונית מיושנת לחברי ב-69 שצחקו, סוציאליסט מגיע ללב הרקב הקפיטליסטי. היתה שם אשה עירומה שהסתובבה על כיסא של פסנתר, ונערות מאופרות שהוצגו למכירה ישבו ועשו העוויות. חבר הביא צעירה צנומה מבוהלת. זאת, רק מיום שלישי כאן, אמר. לקחתי אותה וקניתי לה נוצצים שהביטה בהם בחלון הראווה ונעליים וגם מעיל. הלירה היתה שווה ארבעה דולר והיינו כעשירים. לקחתי אותה לסנטה לוצ'ייה למסעדה, אחת מעשרות מסעדות ריקות שחיכו ללקוחות שלא באו. האכלתי אותה. היא אכלה כמו נמרה. המלצרים, ששרווליהם מוכתמים, עשו בפיהם תזוזות של לעיסה והזמנתי גם אותם, בא השף והזמנתי גם אותו ואת העוזר שלו. וגם את בעל המקום, שישב כמו מפקד והשגיח על הכול והם פחדו ממנו, אך גם הוא היה רעב וביקשתי שיצטרף. שתינו יין. הווזוב נראה בוהק באיזה אור שבקע מספינה. לקחתי אותה לטייל. אמרה, שם שלי אנג'לינה, וביקשה שרוכי נעליים. קניתי לה. קשרה מהם חוט ארוך וחיברה לידי ואמרה, אני כלב שלך אל תעזוב אותי. העולים חיכו כבר באונייה. נסענו בלַנְטְש לפַּאן יוֹרק ואנג'לינה בכתה בנמל. סבתא מתה. סבים וסבות מתו. הורי, משה ושרה מתו. חברים מתו. שנה בירושלים על גג של בית-ספר ישן של מנזר. עץ ענק בחצר. אמרו שישב לידו הירונימוס הקדוש.
    אחרי כן שנה בפריז. ציירנו. קפה לה-דוֹם. היו כמה רומנים והיה הסיפור עם פלורה. למה דווקא הסרט ברנשים וחתיכות, שראיתי במאי 2002 ברחוב ביל"ו בתל-אביב בבית הישן ממני בשנה ושרו בו: Luck be a lady tonight, למה דווקא הסרט הזה היה הקטליזטור שהחל את המסע הזה. בפתיחת התערוכה הראשונה שלי ב-1952 בגלריית פַייגֶל ברחוב 57 בניו יורק, ניו יורק, קנתה אשה בשם בּיוֹלה שאחר-כך נהיה קרובים מאוד ואז לא הכרנו, ציור אחד. הייתי נרגש כי היו לי מאתיים דולר. הבנתי שאם מכרתי ציור אחד בפתיחה אמכור ציורים רבים בשבועיים שבהם התערוכה תהיה תלויה. בסוף נשארנו כעשרה חברים, אולי יותר. היינו שתויים מהיין שפייגל המתוק, שגילה את קוֹקוֹשקה בפראג, חילק לקרואים. הזמנתי את כולם למסעדה לבנונית שלרוב היתה כמעט ריקה. בעל המקום, אנטון, היה קרב אל השולחן, מציע מה לאכול, מקבל את ההזמנות, רושם אותן בקפידה, נעמד ליד החלון הקעור בקיר המטבח, צועק פנימה את ההזמנה כולה, נכנס למטבח, מכין את האוכל, צועק מן המטבח את כל המנות המוזמנות ואז יוצא החוצה, נוטל את המגש שהניח קודם על אדן החלון מבפנים ובא להגיש ובשקט חוזר להדיח את הכלים ולקראת יציאה היה מנגב את השולחן.
    אחרי שאכלנו קניתי לכולם כרטיסים לברנשים וחתיכות שהוצגה אז בפעם האחרונה אחרי שנים. ביזבזתי את כל הכסף שקיבלתי עבור הציור. החיים כמיוזיקל; מצחיק, אנושי, מתעתע, ובאחת-עשרה וחצי בלילה הלכנו לרחוב 42. היה שם בית קולנוע לסרטים קומיים. בכניסה היו קבועות מראות מקוערות שעיוותו את מראהו של כל מי שנכנס. שתינו מבקבוק בֶּרבֶּן שסיריל ג'ונסון המתופף קנה, ועמדה מכונת מוזיקה ענקית, מכנית, ירקה גיצים, הסתובבה, היו לה חיצים בראש, השמיעה קולות נפץ וצחוק איום, וסיריל אמר לה, אני מהמאדים, מה בחורה יפה כמוך עושה במקום כזה? אינני זוכר איזה סרט ראינו, בעצם שני סרטים, וגם את השני אינני זוכר. היה קר, התחיל לרדת שלג, הלכנו לבתינו. לא שהיו לנו באמת בתים. שרנו Luck be a lady tonight ואחר-כך הגעתי למיטה עם או בלי מישהי אבל את החלק הזה אינני זוכר.

    "חיים על נייר זכוכית" מאת יורם קניוק יצא בחודש הקרוב בסדרת "פרוזה" של הוצאת "ידיעות אחרונות".





     תגובה חדשה
    הצג:
    אזהרה:
    פעולה זו תמחק את התגובה שהתחלת להקליד
    לאתר ההטבות
    מומלצים