בכוח הגעגועים

את עלילת הרומאן החדש שלה מציבה רחל טלשיר במסגרת של זמן צפייה בתוכנית אירוח בטלוויזיה. הספר מתרחש במשך פחות משעה, שבה חולפים חיים שלמים לנגד עיניה העייפות של מירקה, קיבוצניקית ניצולת שואה בת 85: ילדות ונערות רוויות חרדות ועבודה קשה בלודז' הפולנית של שנות השלושים; חיי גיהנום בגטו ובמחנה עבודה בתקופת השואה; התיישבות חלוצית בקיבוץ בנגב; הקמת משפחה; געגועים שאינם מרפים לאהבה רחוקה; שותפות לעשייה אמנותית עם אחיין שנעשה אמן בינלאומי; והתחנה הסופית: הזיקנה, האכזבה, ההסתגרות.
מאחורי מסכה של זקנה אטומה, מעלה מירקה את זיכרונותיה, ובתוך כך ממתינה לאורח מסתורי, שאומנם מופיע, ודבריו – בדומה לדברי השליח המסורתי במערכה האחרונה של דראמה עתיקה – מביאים לתפנית ומתירים את הסבך שנטווה מקורי הגעגועים של הגיבורה.
"פגישה בקצה הערב" עשוי מחומרים, שנדמה כי מוצו עד תום ואינם ניתנים עוד למיחזור: זיכרונות מפולין, גטו, שואה, קיבוץ. גם סצינת ההיוודעות לקראת הסוף מוכרת ממלודראמות לאינספור. אבל יכולת ההתבוננות וכושר ההמצאה של טלשיר מקנים להם נוכחות מרגשת. כך, למשל, היא מיישירה מבט אל אחד הסטריאוטיפים הממוחזרים לעייפה בספרותנו, החיים בגולת מזרח אירופה, ומצליחה להימנע מחזרה על שתי הגירסאות השגורות: מצד אחד, גינוי הטפילות הגלותית, ומנגד – אידיאליזציה של החזרה אל השורשים. היא מתארת אנשי עמל קשי יום בלודז', המתפרנסים מחירור לולאות בחולצות במשך שעות ארוכות בבית המלאכה המשפחתי, תוך דיוק מרבי בפרטים ויצירת אווירה דחוסה.
עליבות חייהם של מירקה ושני אחיה אינה יוצאת דופן. "לפעמים, בשבת בבוקר, עם הבצל המוקצף, אבא היה מספר על העיירה הקטנה שבה גדל. אחיו ואחיותיו היו חרשים אילמים וכולם עבדו מבוקר עד לילה" (עמ' 26), מספרת מירקה. אלא שאביה מצטיין גם בנטיות אמנותיות, ובשעות הפנאי הוא בונה ארונות מגולפים. אותה נטייה אמנותית יש גם לבעלה, האשק, בנו של הנגר המפורסם ביותר בלודז', היוצר קופסאות שיר מקושטות, ואז מגיעה המלחמה והכל משתבש.
הגעגועים הם הכוח המניע גם את אחיה של מירקה, בצלאל, גבה הקומה ויפה התואר, הנעשה מנהיג היהודים במחנה העבודה ומזכ"ל התנועה הקיבוצית בארץ. בצלאל שבוי בגעגועיו לאשתו האהובה, שהזניחה אותו כדי לטפל בחתולים ובנכים. טלשיר המבקשת להנמיך את המלודרמטיות, ממקמת את הגעגועים בסביבה שהיא ניגודם. בנו של בצלאל, רובי, מספר למירקה כיצד עבר יום אחד ליד בית הכיסא ושמע את אביו בוכה שם וקורא בשמה: "תארי לעצמך...מחרבן ובוכה, מחרבן ובוכה... כמו תינוק, כמו חיה" (עמ' 243). כנגד הגעגועים הרומנטיים של בני הדור הראשון, סובלים מסיוטים בני הדור השני, הצברים שחיו מינקות בפיקוחה של מטפלת. קולות בכי ממלאים את שבילי הקיבוץ בלילות, אבל העקרונות הפדגוגיים 'המתקדמים' גוברים על התחושות הטבעיות.
היחידה מדמויות הספר, המעוצבת היטב, לבד ממירקה, היא רובי, אחיינה של המספרת והנפש הקרובה אליה ביותר. אבל הוא, גאוות הקיבוץ, הקורבן של אותו חינוך ספרטני, משבש הכל כשהוא מודח מקורס טיס, לאחר שנתפס בגניבת מכנסיים מחנות. שבועות ארוכים מסתגר רובי בחדרו וזוכה לתמיכתה של נפש אחת, דודתו מירקה. יום אחד הוא יוצא מהמיטה ומחליט להיות אמן. עם מירקה הוא יוצר תערוכת פסלי נייר, העשויים ממיסמכים שרוכזו ב'ארכיון המרי' בקיבוץ. התערוכה היא אחת ההמצאות רבות ההשראה שבספר, ובעיני היא שיאו. מטאפורה שבאמצעותה מצביעה טלשיר על השיבוש שחל אצל בני הדור השני, שגדלו הרחק מסיוטי השואה, אבל הפכו את הזיכרון ל'תינוקות מכוערים'.
טלשיר מצביעה גם על הגורם לכך: אותו חינוך ציוני ספרטני, שנועד לגדל ילדים חזקים רגשית, כדי להכינם לחיים הקשים, אבל השיג את ההיפך הגמור. הספר בנוי מ-134 פרקים בני שלושה-ארבעה עמודים כל אחד, המעבירים לסירוגין את העלילה מן העבר אל ההווה, אבל ככל שמתקדמת העלילה הקורא נשבה בסיפור העבר, והחזרה אל ההווה משבשת את העניין. דומה שעריכה קפדנית היתה מעמידה ספר קולח יותר בזרימת עלילתו. למרות זאת, "פגישה בקצה הערב" הוא בעיני אחד הספרים המשמעותיים והמעניינים שהופיעו באחרונה. (מתוך מוסף הספרות של "ידיעות אחרונות")

"פגישה בקצה הערב" מאת רחל טלשיר, כתר, 369 עמ'