שתף קטע נבחר

הכי מטוקבקות
    זירת הקניות
    בשביל כבוד צריך לעבוד. על חצי גמר הגביע
    "שחקני ר"ג למדו היטב את לקח ההתבטלות העצמית בפני סמלי העוצמה והשררה, ופשוט באו לעשות את הכי טוב שהם יכולים. עידן הכבוד המזויף שמעניקות הקבוצות הקטנות לעשירות, עומד לעבור מן העולם". אורי יסעור ועודד שלו על ההשלכות של חצי הגמר
    בשביל כבוד צריך לעבוד / אורי יסעור יש להם אהבה והיא תנצח / עודד שלו 

    בשביל כבוד צריך לעבוד / אורי יסעור
    הקופירייטר של ההתאחדות לכדורגל לא קופא על שמריו. מדי שנה הוא יושב על המדוכה ומנסה למצוא סיסמה קצרה וקולעת, לקראת ההצגה הכפולה של חצי גמר גביע המדינה, באצטדיון רמת גן. ובכל שנה יוצאת ההודעה לעיתונות תחת אותה כותרת – "חגיגה לכדורגל הישראלי". הפעם, במקרה, הוא גם צדק.

    נכון, יום עצוב היה אתמול למכבי חיפה. הקבוצה שבחורף, נישאת על גלי ההצלחה באירופה, עוד איימה לעשות בליגה שלנו מעשה שמעון מזרחי, מגיעה עכשיו מסוכסכת ומקרטעת לישורת האחרונה של העונה. זה גם לא היה יום מוצלח במיוחד עבור מכבי תל אביב של ניר קלינגר, מאמן העונה לא כולל חודש מאי, שאיבד באחת את המנהיגות הבלתי מעורערת בקבוצה.

    אבל לכל מי שאינו מעורב רגשית בקבוצות אלה, וטובתו ארוכת הטווח של הכדורגל הישראלי עומדת לנגד עיניו, יש כמה סיבות טובות לשמוח, ולא מדובר בשמחה לאיד.

    שמחת עניים

    המיתוס של הקטנים, החלשים והעניים שגוברים על החזקים והשבעים, הוא אחד הרעיונות המרכזיים בתולדות האנושות בכלל, ואומתנו הקטנה בפרט. מדוד שנתן בראש לגוליית, דרך התלמיד החכם ועגול המשקפיים שגבר בעורמה על הפריץ המתנכל בעיירה היהודית בפולין, ועד לתפיסה הציונית המכוננת של 'מעטים מול רבים'.

    על כן קשה היה שלא להתרגש למראה שחקני הפועל רמת גן חוגגים על כר הדשא באצטדיון בעיר מגוריהם, הרחוק שנות אור מ'וינטר' המקומי, או מהמכתש ז"ל. כמו שקשה לא לשמוח בשמחתו של לופא קדוש, אחד המאמנים הטובים בארץ, שאילו חנן אותו אלוהים בשארם של, נאמר, אלי אוחנה, היה נחשב היום למאמן מוביל בענף, ולא נאלץ להתמודד עם גחמותיו הקטנוניות של אלי זינו. מדובר, אגב, באותו קדוש שהצהיר בתחילת העונה שבגלל הכסף הגדול התוצאות ידועות מראש, ונאלץ ללעוס בהנאה את כובעו שלו.

    כל מתבונן מהצד, בין אם במשחק כדורגל או בסכסוך אזורי, בהנחה שדם אנושי זורם בעורקיו, ירצה בניצחון האנדרדוג. כי שמחת החלש תמיד שלמה יותר, ואמיתית יותר. כי מה שעבור אבי נמני הוא מובן מאליו, גורם בהכרח לפרץ אושר אצל עומר בוקסנבוים. אם הוכח שהכדורגל הישראלי, בניגוד לענפי ספורט אחרים בישראל, מסוגל להיות בלתי צפוי, ולהראות לנו שמחה אמיתית מהי, הרי שזוהי בהחלט סיבה לחגיגה.

    תם עידן הכבוד

    אבל יותר מכל מסמלים משחקי חצי הגמר של אתמול, יחד עם תצוגות הכדורגל של מכבי פתח תקווה, הפועל באר שבע ומכבי נתניה בליגה מול ה'גדולות', את סופו של עידן בכדורגל הישראלי.

    רק לפני חמש שנים הסביר שחקן עלום שם של הפועל בית שאן את התצוגה המבישה של קבוצתו במשחק השרוכים המפורסם, בכך ש'רעדו לנו הרגליים'. "גדלנו על השחקנים האלה", הסביר, "ופשוט פחדנו להרוס להם את האליפות".

    כמו הדילים של מרכזי הפועל, מכבי ובית"ר בינם לבין עצמם, שהיו נהוגים בעבר, ונראים היום הזויים ותלושים מהמציאות, כך גם תופעת הכבוד המזויף שמעניקות הקבוצות הקטנות לקבוצות העשירות עומדת לעבור מן העולם.

    והרי סביר להניח שכמו אותו בית שאני אלמוני, גם לחלק גדול משחקני רמת גן (שגילם הממוצע הוא 21) היה בחדר פוסטר של טל בנין או של לירן שטראובר. אבל בניגוד אליו, את רגשי הנחיתות הם השאירו מחוץ לכר הדשא. בניגוד אליו, הם למדו היטב את לקח ההתבטלות העצמית בפני סמלי העוצמה והשררה, ופשוט באו לעשות את הכי טוב שהם יכולים.

    אולי סמלי יותר מכל הוא, שאת הלקח אותו מנסה ניר קלינגר להנחיל לקפטן שלו במשך עונה שלמה, למד הוא בעצמו דווקא מרגליו של הבן של שלום אביטן - שבשביל כבוד צריך לעבוד.

    חזור למעלה
    יש להם אהבה והיא תנצח / עודד שלו
    מעמד חצי הגמר סיפק לכל מי שאוהב כדורגל אמיתי חוויה בלתי נשכחת, כזו שמחזירה אותנו למקורות, לפני שהכסף הגדול, ההתמסחרות, ההתבהמות של הקהל ומבחן התוצאה הפכו לאמות המידה להצלחה. הרזות והעניות ניצחו את העשירות הדשנות. הליגה הנחותה ניצחה את הליגה הבכירה, הפריפריה השפילה את המרכז, וכך קיבלנו גמר גביע עם קבוצות שאולי לא יביאו 40 אלף צופים לרמת גן, אך הגיעו בצדק למרחק של 90 דקות מפגישה עם משפחת קצב המורחבת. עזבו אותכם מהמשחק החשוב מול קריית גת על ההישרדות בשבת, במכתש כבר מפנטזים על מנכ"ל אופ"א שמוציא את הפתק מהכדור ועליו כתוב: Hapoel Ramat Gan.

    הסינדרלה האולטימטבית, סנסציה דלה-סנסציה, הללויה ושאר אמרות השפר של יורם ארבל לא יצליחו להשתוות לפרצופים ההמומים מאושר של יושבי המכתש הוותיקים לאחר שהשפילו את מחזיקת הגביע בשנתיים האחרונות. בצעדה קצרה הם הגיעו מבתיהם, על נשיהם, ילדיהם ודגליהם, ונתנו לכל אוהדי הקבוצות, גדולות כקטנות, שיעור בעידוד וספורטיביות, התעסקות בקבוצה שלהם ושמחה אותנטית על ניצחון שהחזיר אותם עשרות שנים לאחור, בימים שאי אפשר היה מקום למצוא חנייה לסקייטבורד ליד המכתש במשחקי הבית של קבוצת האם-בת של הפועל תל אביב.

    למרות שאני משתייך דווקא למחנה הצהוב שהושפל עד אפר ומתקשה להראות את פרצופו ברבים לאחר המשחק של אתמול, יצא לי בתור ילד ללכת ללא מעט משחקים במכתש, ואותם הפרצופים שראיתי אז צעירים עם בלורית שופעת, הביטו אלי גם אתמול ביציע, קצת יותר זקנים, עם פחות שיער, ואפילו עם כרס מבצבצת. אבל דבר אחד לבטח לא השתנה – הנאמנות והמחויבות המוחלטת לקבוצה ולספורט, דבר שללא ספק הקרין על השחקנים הנחושים של אלי כהן (עבודת הכנה מושלמת של מאמן).

    משריקת הפתיחה היו ברורים שני דברים – האדומים של כהן לא מפחדים, והם לא באו לסגור את המשחק. להיפך. עם מעט יותר דיוק בחלק הקדמי ספק רב עם שחקני מכבי תל אביב היו מעיזים להראות את פרצופם ברבים עד חודש ספטמבר.

    ההעפלה של רמת גן לגמר הגביע מזכירה מאוד את ההישג המדהים של נבחרת דרום קוריאה במונדיאל. נחיתות מקצועית מובהקת, עליה מתגברים בעזרת נחישות של השחקנים, עידוד מדהים של הקהל, ומעט עזרה מהשופטים. החברה מהמכתש לא ממש קיבלו עזרה מהשופט, שהתעלם מפנדל ברור לטובתם לאחר שטל בן חיים דחף את שרון אביטן.

    אי אפשר לטמון את הראש בחול ולהתעלם מכך שמחזיקת הגביע הגיעה לא מוכנה למשחק, זלזלה ביריבה ומרבית שחקניה אף הפגינו אדישות מוחלטת, בלי יכולת להבין את חשיבות המעמד וההשלכות (בסופו של דבר החמורות) על המשך המאבק בליגה. ב'לונילנד' חשבו בוודאי שמספיק לפתור את הטלנובלה "נשיקה/סטירה" בכיכובם של אבי נמני, טל בנין וניר קלינגר, כדי לכפות על הירידה הדראסטית בכושר של שחקני המפתח והפציעה של דגו. החילופים ההיסטריים, ההנחה המוטעית שעמיר תורג'מן יכול לשחק כמגן שמאלי (משם התחיל שער הניצחון) ומעל הכל – חוסר היכולת של קלינגר להכניס לשחקנים את המכביזם המפורסם שלו לפני המשחק, היו גורם מרכזי במפלה.

    שני משחקי חצי הגמר הוסיפו כבוד עצום לכדורגל הישראלי, שסובל כבר במשך שנים לא מעטות משלטון כלכלי של שלוש-ארבע קבוצות, שתמיד מסיימות בצמרת, רוכשות את הכוכבים של הקטנות (בניון, ברדה, דגו, קלמי סבן והרשימה ארוכה) ומשלשלות את מרבית הכסף לכיסן. תודו שהיו אלה רגעים של אושר לראות כיצד שחקנים של מאות אלפי דולרים נכנעים לקבוצה שהתקציב שלה שווה ערך למשכורת של טל בנין, ואיך המשתמשת הקבועה של שחקנים מבירת הנגב מובסת על ידי הספקית שלה. אחרי מספר שבועות של גועל מוחלט מהרמה הירודה של שלוש הטוענות לאליפות, קיבלנו 180 דקות של ספורט טהור לחלוטין, עם התרגשות עצומה, שבוודאי ייחרט על לוח ליבם של אותם אוהדים נאמנים – אלה שעשו את הדרך ברגל, ואלה שהגיעו ברכבת מבאר שבע.

    שלוש הערות לסיום:

    1. אלי זינו – למה אתה מחכה בדיוק, שיעקב שחר יגנוב לך את לופא קדוש? תחתים אותו עכשיו לשלוש שנים.

    2. יעקב שחר – למה אתה מחכה בדיוק, שאלי זינו יחתים את לופא קדוש? תחתים אותו עכשיו לשלוש שנים.

    3. מאיר פניג'ל – למה אתה מחכה בדיוק, שיעקב שחר או אלי זינו יחתימו את לופא קדוש? תחתים אותו עכשיו לשלוש שנים.

    חזור למעלה
    לפנייה לכתב/ת
     תגובה חדשה
    הצג:
    אזהרה:
    פעולה זו תמחק את התגובה שהתחלת להקליד
    צילום: יוסי רוט
    הפועל רמת גן. שמחת עניים
    צילום: יוסי רוט
    צילום יוסי רוט
    נמני. כוחו של הרגל
    צילום יוסי רוט
    צילום: ראובן שוורץ
    אוהדי מכבי חיפה. קבוצה גמורה מנטלית
    צילום: ראובן שוורץ
    צילום: צפריר אביוב
    הפועל באר שבע. ללעוס בהנאה את הכובע
    צילום: צפריר אביוב
    מומלצים