בשביל כבוד צריך לעבוד. על חצי גמר הגביע

הסינדרלה האולטימטבית, סנסציה דלה-סנסציה, הללויה ושאר אמרות השפר של יורם ארבל לא יצליחו להשתוות לפרצופים ההמומים מאושר של יושבי המכתש הוותיקים לאחר שהשפילו את מחזיקת הגביע בשנתיים האחרונות. בצעדה קצרה הם הגיעו מבתיהם, על נשיהם, ילדיהם ודגליהם, ונתנו לכל אוהדי הקבוצות, גדולות כקטנות, שיעור בעידוד וספורטיביות, התעסקות בקבוצה שלהם ושמחה אותנטית על ניצחון שהחזיר אותם עשרות שנים לאחור, בימים שאי אפשר היה מקום למצוא חנייה לסקייטבורד ליד המכתש במשחקי הבית של קבוצת האם-בת של הפועל תל אביב.

למרות שאני משתייך דווקא למחנה הצהוב שהושפל עד אפר ומתקשה להראות את פרצופו ברבים לאחר המשחק של אתמול, יצא לי בתור ילד ללכת ללא מעט משחקים במכתש, ואותם הפרצופים שראיתי אז צעירים עם בלורית שופעת, הביטו אלי גם אתמול ביציע, קצת יותר זקנים, עם פחות שיער, ואפילו עם כרס מבצבצת. אבל דבר אחד לבטח לא השתנה – הנאמנות והמחויבות המוחלטת לקבוצה ולספורט, דבר שללא ספק הקרין על השחקנים הנחושים של אלי כהן (עבודת הכנה מושלמת של מאמן).

משריקת הפתיחה היו ברורים שני דברים – האדומים של כהן לא מפחדים, והם לא באו לסגור את המשחק. להיפך. עם מעט יותר דיוק בחלק הקדמי ספק רב עם שחקני מכבי תל אביב היו מעיזים להראות את פרצופם ברבים עד חודש ספטמבר.

ההעפלה של רמת גן לגמר הגביע מזכירה מאוד את ההישג המדהים של נבחרת דרום קוריאה במונדיאל. נחיתות מקצועית מובהקת, עליה מתגברים בעזרת נחישות של השחקנים, עידוד מדהים של הקהל, ומעט עזרה מהשופטים. החברה מהמכתש לא ממש קיבלו עזרה מהשופט, שהתעלם מפנדל ברור לטובתם לאחר שטל בן חיים דחף את שרון אביטן.

אי אפשר לטמון את הראש בחול ולהתעלם מכך שמחזיקת הגביע הגיעה לא מוכנה למשחק, זלזלה ביריבה ומרבית שחקניה אף הפגינו אדישות מוחלטת, בלי יכולת להבין את חשיבות המעמד וההשלכות (בסופו של דבר החמורות) על המשך המאבק בליגה. ב'לונילנד' חשבו בוודאי שמספיק לפתור את הטלנובלה "נשיקה/סטירה" בכיכובם של אבי נמני, טל בנין וניר קלינגר, כדי לכפות על הירידה הדראסטית בכושר של שחקני המפתח והפציעה של דגו. החילופים ההיסטריים, ההנחה המוטעית שעמיר תורג'מן יכול לשחק כמגן שמאלי (משם התחיל שער הניצחון) ומעל הכל – חוסר היכולת של קלינגר להכניס לשחקנים את המכביזם המפורסם שלו לפני המשחק, היו גורם מרכזי במפלה.

שני משחקי חצי הגמר הוסיפו כבוד עצום לכדורגל הישראלי, שסובל כבר במשך שנים לא מעטות משלטון כלכלי של שלוש-ארבע קבוצות, שתמיד מסיימות בצמרת, רוכשות את הכוכבים של הקטנות (בניון, ברדה, דגו, קלמי סבן והרשימה ארוכה) ומשלשלות את מרבית הכסף לכיסן. תודו שהיו אלה רגעים של אושר לראות כיצד שחקנים של מאות אלפי דולרים נכנעים לקבוצה שהתקציב שלה שווה ערך למשכורת של טל בנין, ואיך המשתמשת הקבועה של שחקנים מבירת הנגב מובסת על ידי הספקית שלה. אחרי מספר שבועות של גועל מוחלט מהרמה הירודה של שלוש הטוענות לאליפות, קיבלנו 180 דקות של ספורט טהור לחלוטין, עם התרגשות עצומה, שבוודאי ייחרט על לוח ליבם של אותם אוהדים נאמנים – אלה שעשו את הדרך ברגל, ואלה שהגיעו ברכבת מבאר שבע.

שלוש הערות לסיום:

1. אלי זינו – למה אתה מחכה בדיוק, שיעקב שחר יגנוב לך את לופא קדוש? תחתים אותו עכשיו לשלוש שנים.

2. יעקב שחר – למה אתה מחכה בדיוק, שאלי זינו יחתים את לופא קדוש? תחתים אותו עכשיו לשלוש שנים.

3. מאיר פניג'ל – למה אתה מחכה בדיוק, שיעקב שחר או אלי זינו יחתימו את לופא קדוש? תחתים אותו עכשיו לשלוש שנים.