ממכבי תל אביב ל'גרינפילד פארק אקדמי'

קראו לו "ארל דה פרל", "תופעת טבע" ו"קארים עבדול ג'אבר הישראלי", אבל כבר תשע שנים הוא עומד, שבע שעות ביום, במסדרון של "גרפילד פארק אקדמי", בית-ספר לילדים בעייתיים בניו-ג'רסי, ומשגיח שהם לא יתפלחו מהכיתות ולא ישלפו אולרים.
מדי פעם אחד מהם מביא לבית-הספר עיתון מצהיב עם תמונה שלו במדי האן-בי-איי ועושה לו נחת. אבל את הסיפוק האמיתי מוצא ארל וויליאמס בעבודה היומיומית, כשהוא רואה את הילדים "שלו" פחות מסתבכים ואפילו נפתחים ומתרככים. הוא כל כך קשור לילדים האלה, עד שחשש לעזוב אותם לעשרה ימים כדי לטוס לישראל ולהתארח בתוכניתו של יהורם גאון "שישי בגאון". כשעורכי התוכנית התלבשו על שנת 81', ארל וויליאמס היה השם הראשון שצץ בראשם. הוא היה גיבור הילדות של שניהם. "נראה אם תצליחי לאתר אותו", הם זרקו לתחקירנית. ואכן, כעבור שלושה ימים וויליאמס, על כל 204 הסנטימטרים שלו, אותר בניו-ג'רסי.
וויליאמס, כיום בן 52, שיחק באן-בי-איי בקבוצות כמו בוסטון סלטיקס ודטרויט פיסטונס והגיע אלינו ב-79', אחרי ששיחק בקבוצה אירופאית נגד מכבי תל-אביב - ואולסי פרי הזמין אותו להצטרף. יחד עם מכבי ת"א הוא זכה באליפות אירופה, הגביע הבין-יבשתי וארבעה דאבלים. ב-94' חזר לארצות-הברית, אבל אי-אפשר שלא להאמין לו כשהוא אומר "מעולם לא עזבתי את ישראל. מה שקרה הוא שאחותי הגדולה נפטרה והרגשתי שאני חייב לנסוע הביתה, להיות קצת עם המשפחה".

חופשת מולדת בקיבוץ

"ההיסטוריה המשפחתית שלי די מוכרת לקהל בישראל. נולדתי באלבמה, אני הצעיר מבין תשעה אחים, אבא שלי נפטר מאלכוהול כשהייתי בן 13 ואמא שלי, שהיתה עוזרת בית אצל מרטין לותר קינג, גידלה את כל תשעת הילדים לבדה. כשאחותי הגדולה נפטרה בגיל 54 זה היה כאב גדול. במבט לאחור אני חושב שזה לא היה מקרי. בשלב ההוא כבר הגיע הזמן שלי לפרוש".
אבל הוא לא חזר לניו-ג'רסי לבד. די מהר הצטרפה אליו מירב בוכניק (כיום בת 35), ילידת קיבוץ רגבים. "אנחנו כבר 12 שנים ביחד. בפעם הראשונה שהגעתי לישראל התבלבלתי מכל הנשים היפות שיש כאן. זה היה מסנוור ויצאתי עם הרבה. אבל מירב היא משהו מיוחד. היא באה אלי לשם, ואחר כך חזרה לישראל ואחרי זה שוב חזרה לשם ואז, לפני חמש שנים, התחתנו. לא, לא אצל רבי. בטקס אזרחי".
וויליאמס, אב לשני בנים מאשתו הראשונה וסבא גאה לשתי נכדות, חזר מחדש לשלב החיתולים כשמירב, אשתו השלישית, ילדה לפני חמש שנים את בתם, ארלין. "אני בחרתי את השם הזה, מפני שזה בעצם השם שלי עם תוספת קטנה", הוא מחייך. "במשך כל ההריון אמרתי למירב: 'אני רוצה שלילדה יקראו ארלין' והיא אמרה לי: 'לא, לא'. היא רצתה שם עברי. אחרי הלידה אמרתי למירב: 'בסדר, תבחרי איזה שם שאת רוצה' והיא הפתיעה אותי ואמרה 'ארלין, כבר התרגלתי לשם הזה'".
"ארלין גדלה להיות ילדה יפהפיה, היא כמו מרוקאית או תימנייה, עם עיניים חומות גדולות, היא גבוהה מאוד, יחסית לגילה. מירב מדברת איתה עברית, ולפעמים ארלין פונה גם אלי בעברית, אבל כשחברים שלה באים הביתה היא עוברת לאנגלית. הן לא יכלו לבוא איתי עכשיו מפני שמירב עובדת כעוזרת הוראה בבית-הספר שבו אני עובד ואין לה חופשה, אבל בקיץ שתיהן יבואו לחופשת מולדת בקיבוץ. ארלין מחכה לחופש הזה בישראל".

אני יהודי

ב- 82' עבר וויליאמס תהליך גיור ("במשך חודשיים למדתי את מצוות היהדות ובמבחן היו שלושה רבנים ששאלו אותי על בר מצווה וחגי ישראל") וזכה בשם חדש – אליהו בן-אברהם. הוא עדיין זוכר היטב את הבוקר שאחרי הגיור, כששמו החדש פורסם בעיתון. הוא ירד למכולת בכיכר המדינה לקנות לחמניות וחלב, אחת השכנות קראה מהמרפסת "אליהו בן-אברהם!" וארל לא העלה בדעתו שהיא מתכוונת אליו.
כיום הוא לא מנסה להתחסד. "אני יהודי, מירב יהודייה וארלין יהודיה, אבל אני לא יכול לשכוח את החינוך שקיבלתי בבית. לפעמים אני הולך לכנסייה של אמא שלי ולפעמים אני הולך לבית-הכנסת יחד עם אשתי ובתי".
ביום כיפור אתה צם?
"לא, בגלל שאני לא מסוגל לסגור את הפה ליותר משעתיים. אני חייב לאכול כל הזמן. אבל אשתי צמה, וכשהיא מדליקה נרות ביום שישי אני עומד לידה. החלטנו שניתן לארלין את חופש הבחירה. היא תכיר את כל הדתות ותלך בדרך שלה".
משפחת וויליאמס מתגוררת בבית יפה, בן שבעה חדרים, בשכונה טובה שבה מתגוררים "כולם – לבנים, שחורים, ספרדים". מדי בוקר, כשמירב עוד ישנה, ארל מתעורר ומזפזפ בין פוקס ניוז לסי-אן-אן. "אם לא מדברים על ישראל אני רגוע. אם נדמה לי ששמעתי את המילה 'ישראל' אני מיד מעיר את מירב. כל הזמן אני חושב על ישראל. אנשים בבית-הספר שאלו אותי אם אני לא פוחד לנסוע לישראל, בגלל הטרור והפיגועים, וניסיתי להסביר להם שבישראל אני מרגיש הרבה יותר בטוח מאשר שם".
במהדורות החדשות בארצות-הברית לא שידרו את ההערה הגזענית של המאמן פיני גרשון מלפני שנתיים, על השחורים והמוקה, אבל חברים של מירב התקשרו אליה, לעדכנה. וויליאמס, ששמע על כך בזמן אמת, אומר שהוא בכלל לא הופתע. "אף פעם לא חיבבתי את פיני. תמיד הרגשתי שיש לו משהו נגד שחורים. אבל אני מעדיף לא לחשוב עליו או על אנשים אחרים כמוהו, ולהתרכז ברגעים היפים שיש לי ממכבי".

בשביל המדינה

אילו יכולת להחזיר את מחוגי הזמן לאחור ולהיות שוב בן 26, היית מגיע לישראל?
"בטח. איזו שאלה. ישראל היא מקום שאם היית בו פעם אחת, אתה תמיד חוזר אליו. הייתי כבר בכל העולם, ובשום מקום לא פגשתי אנשים חמים כמו בישראל, אנשים שפותחים גם את היד וגם את הלב. נכון, הישראלים גם יכולים להיות אלימים על הכביש, אבל אין כמותם.
"מעולם לא הרגשתי כל כך אהוב ומקובל כמו שהרגשתי בישראל. אני חושב שמייקל ג'ורדן לא מרגיש באמריקה את האהבה שאני מצאתי כאן. ואני לא יודע אם האוהדים מבינים עד כמה חשובה אהבתם. בכל מדינה שאליה הגענו – יוגוסלביה, גרמניה, רומניה – ירקו עלינו, זרקו עלינו מטבעות ושנאו אותנו לא בגלל שאנחנו מכבי, אלא בגלל שאנחנו מישראל. לכן כל כך רציתי לנצח. לא בשבילי – בשביל ישראל. יותר ממה שנלחמתי כדי להפגין את היכולות שלי למען השם הטוב שלי נלחמתי למען המדינה".
וגם בשביל הכסף.
"כסף? מה זה כסף?" הוא לא נרתע. "נכון, עשיתי כסף טוב בישראל, אבל באן-בי-איי הרווחתי יותר, ואם מישהו אומר אחרת אז או שהוא לא יודע – או שהוא משקר. אולי הייתי נאיבי, אבל כסף אף פעם לא עניין אותי. ברגע שחתמתי על החוזה עם הקבוצה לא חשבתי על כסף, לא חשבתי על כלום – רק על המטרה. לנצח למען המדינה".
והשחקנים של היום נוהגים אחרת?
"אני לא מכיר את השחקנים של היום, היתה תקופה שעקבתי אחרי דורון שפר, הוא מצויין, ומאז אני רואה את מכבי כקבוצה, בלי לזהות את השחקנים. אבל אני חושב שהעיתונות הוציאה מהפרופורציות את המספרים. עשיתי כסף טוב בישראל וגם בניו-ג'רסי אני חי בכלל לא רע".

קריירה שניה

בתשע השנים שחלפו מאז פרש, הוא כמעט ולא עוסק בספורט. "לא הליכון, לא ספינינג, כלום. מה לעשות, אני עצלן. אני לא אוהב להתאמן לבד. גם במכבי הייתי מתאמן רק כשנפגשנו לאימון. הנוכחות של החברים היתה מכניסה אותי לאווירה. בשנה הראשונה שלי בבית-הספר עזרתי להקים קבוצת כדורסל ואימנתי אותה במשך שנה וזהו".
בחצר האחורית של ביתך יש עמוד עם רשת?
"לא. גם כשהבנים שלי היו קטנים לא היה בחצר עמוד עם רשת מפני שלא רציתי שהם יהרסו את הדשא. הייתי לוקח אותם לשחק במגרש הציבורי. גם כשאני הייתי ילד לא היה לי בחצר עמוד עם רשת. הייתי מעיף את הכדור לעצים. תמיד אמרתי לבנים שלי שהם לא חייבים לעסוק בספורט בגללי, שיהיו מה שהם רוצים להיות. וארלין, היא רוצה להיות בלרינה".
האמת? קצת מוזר לדמיין את ארל וויליאמס, שנודע בתור הילד הרע בעל המזג החם, בפוזה של איש חינוך שאחראי על המשמעת במוסד לילדים בעייתיים.
"למה?" הוא מחייך, "נכון, היה לי מזג חם, אבל לא היה לי מזג רע. עשיתי את כל מה שעשיתי למען המדינה. לכן אני חושב שאילו יכולתי להחזיר את השעון לגיל 26 ולחזור למכבי, הייתי משחק הרבה יותר רגוע. "זאת שלווה שבאה עם הגיל, ושרכשתי אותה גם בזכות העבודה בבית-הספר. אני פוגש ילדים שנולדו לאמהות מסוממות, ילדים מבתים הרוסים, ילדים שנזרקו לרחוב, והניסיון להבין אותם עוזר לי להבין טוב יותר את עצמי ואת הדברים החשובים לי בחיים".
תוך שנתיים, מקסימום שלוש, מבטיח ארל וויליאמס, הם ישובו ארצה. שלושתם. אין לו מושג במה יעבוד ("הייתי רוצה למצוא משהו בתחום החינוך") וממה יתפרנס ("אולי אכתוב את האוטוביוגרפיה שלי?") אבל הוא מאמין שזה יקרה. והוא גם מאמין שיהיה כאן שלום. "איך הפלשתינים יכולים לבקש שהעולם יכיר במדינה הפלשתינית אם הם עצמם לא מוכנים להכיר במדינת ישראל?" הוא תומך בבוש שנלחם בטרור, אבל כועס על המדיניות הכלכלית שלו. כששואלים אותו מי הכדורסלן הזר הטוב ביותר ששיחק בישראל – הוא רק מחייך. הוא יודע את התשובה.