תעשו טובה. הקבוצות הקטנות במרכז הבמה

באמת שלא ברור מאיפה זה נפל עלינו. איך בין יום הפכה ליגת העל ממצעד איוולת מגוחך, כבד ולא מגולח - לחיה תלת-ראשית, טורפת, סקסית. לא ברור. אוהדים רבים כל כך שברחו מהסרט הרע כבר לפני חודשיים, כשהם נשבעים ש"זהו", "נגמר", "אנחנו לא מניחים יותר את האצבע הקטנה של הרגל בבלומפילד, בקריית אליעזר, בשכונה..." - אותם אוהדים חוזרים בריצת אמוק נבוכה לטריבונה, מנסים לעכל את הטוויסט הגאוני בעלילה הדלוחה. שני מחזורים לסיום העונה, אפילו השפיץ של הנעל כבר לא מפריד. זמן נהדר לספקולציות, שיחות בתי קפה, נדודי שינה ופרשנים באלפים. זמן חשוב וקריטי לבקשה אחת קטנה...

סתם שלוש

הן היו שלוש... המסוכסכת בצהוב, העצובה באדום, וחסרת התיאבון בירוק. שלוש קבוצות שלאורך העונה בנו את תהילתן כל אחת על חולשת שתי יריבותיה למרוץ. הן לא הפגינו אפילו זיק של גאונות, התמדה, תשוקה או רעב ספורטיבי אמיתי. סתם שלוש קבוצות דוחות ומבאסות, שאיבדו בעקביות את הסימפטיה הציבורית מחזור אחרי מחזור. את מחיר הזלזול ישלמו השחקנים כבר בקיץ הקרוב ליד שולחנות המשא ומתן. בינתיים, זה רק סמלי שאת הליגה החלשה, בעונה כה חלשה, יכריעו דווקא הקבוצות החלשות.

מריח כמו נבלה

"כמה צהובים יש לירון אביחיל?", "מהו רקורד משחקי החוץ של פרדי דוד?", "נתן שקורי, חזק בכדורי גובה?", "מי סוגר את אמיר אלקריף באגף?". האוהדים שחזרו לעניינים מצאו את עצמם משננים לקראת שבת סוגיות מן השוליים הקשים של הענף. טריוויה חולנית למיטיבי לכת. בטריבונה מחפשים את הדרך לאליפות ומגלים שהיא עוברת בין חוטבי העצים של ליגת העל: אנחנו בקושי מכירים אותם, בחיים לא נזהה את הפרצוף שלהם ברחוב, שדרי הספורט לנצח יטעו בביטוי שמם.
ביום טוב, אותם שחקנים מונעים שער בהצלה מן הקו, ביום רגיל הם סתם דופקים מלכודת אופסייד, אבל בשתי השבתות הקרבות הם יהיו הגיבורים החדשים. בהם תלוי הענף. על טהרת ליבם הספורטיבי תוכרע האליפות הקרובה. הם יעצבו את פני העונה הבאה. לא פחות. הכדורגל הישראלי מקבל הזדמנות לנקות את עצמו מריח הנבלה. חסד אחרון בהחלט. את הצ'אנס הזה חייבים לקחת.

מאה אחוז פלסטיק

ייתכן שכל זה נכתב באיחור מסוים. עונת הביזוי העצמי כבר החלה לפני כשבוע עם התרפסותה של הפועל פתח תקווה. מדהים (אך מוכר) היה לראות שחקני כדורגל (?), ידיים, רגליים, סטופקס, מגינים. הכל במקום. רק מה, הלב...לב של קונוס. 100 אחוז פלסטיק סינטטי. את הבונוס שקיבלה חיפה והבוס שחר (מה אתה יושב לך מחוייך, מדושן ומבושם בתא הכבוד? אתה לא מריח?) לא יקבלו הפועל ומכבי תל אביב. פתח תקווה לא תתבזה שוב מול התל אביביות. היא תילחם כמוכת טירוף על מנת למנוע השוואות בית-שאניות עתידיות.
שעתיים אחרי הבדיחה של המלאבס, ראינו שאפשר גם אחרת. בני יהודה, במופע לוחמני, מצצה את הדם להפועל עד ששחררה אותה להמשך המאבק על התואר.

צו 8

עכשיו אליכן - הקבוצות הקטנות, ואל הבקשה הקטנה מהפתיח: הכדורגל הישראלי התרסק בשנים האחרונות יותר מכל על קצהו של סעיף אחד: סעיף היושר, המחויבות. סעיף רוח הספורט. את אותה ברית לא כתובה בין אוהדים לשחקנים הפר הצד השני (בנוכחות הצד הראשון) מספיק פעמים. רבים מיושבי הטריבונה כבר השליכו את הגרעינים, קרעו את המנוי וחזרו לאישה. השבתות הקרובות הן תפילה לאותה רוח אסטתית שהתמוססה בין שופטים משוחדים, ניהול ציני, שחקנים אדישים, אלימות וכדורגל נגטיבי. השבתות הקרובות הן בבחינת "צו 8", קריאת חירום, לכל השותפים בפוטו פיניש ובמיוחד לשחקני הדרג השני והשלישי בליגת העל.

איפה הילד

אזובי כפר סבא, ליצני פתח תקווה, פחחי אשדוד ונגרי בני יהודה. הכל עליכם. חשבתם שקיבלתם טיול על הצד האפור של החיים? טעיתם! קיבלתם תעודת אחריות על הכדורגל הישראלי עד סוף מאי. הוא קשור לכם לפופיק. על הנשמה והמצפון שלכם הוא ימשיך את הנסיקה לקבר או ייצא לדרך חדשה. אתם המאזניים, הכפות, קו המשווה, השער החשמלי שמפריד בין משכנו של שטן לזה של בורא עולם. הכל עליכם. זה הזמן לשחרר את כל השטויות. לשכוח לשבוע מאיזה בונוס שלא שולם, מהחבר'ה בשכונה (שעושים כבוד), מהאוטו החדש, החברה הדוגמנית או התמונה בג'קוזי באילת בעוד חודש.
זה הזמן להשליך לשבועיים את כל הקליפות, הדאווין, תרבות השובע, שלל המנייארות והחארטות שסיגלתם. להוציא מהארון את המגינים הישנים (אלו ששחוקים עוד מהזמן שהתאבדתם על כל כדור אבוד בנוער), לנשק את הסמל ולהשאיר את הריאות, המעי והלבלב על הדשא. רק תעצמו עיניים לרגע ותזכרו בילד שלא רצה להפסיד בשום מחיר. ראבאק! זה אתם. ועכשיו אתם יכולים להכריע אלופה. לא תענוג? לא חלום שהתגשם?

ואתם?

חלילה, אנחנו לא מאיימים, אבל אי אפשר בלי תזכורת קצרה: 'אלוהי הפרטים הקטנים' הוא ייקה יבש, פנקסן קר וחסר חוש הומור, גם כשמדובר בדבר זניח ככדורגל הישראלי. את החוטאים הוא מעניש כמו שרק הוא יודע. אם יש לכם ספקות, תשאלו את איתן טייב מה חדש, תבררו אצל ישראל כהן איך הולך בעבודה. המסר ברור.
בביצה הקטנה שלנו אחד משתין וכל הדשא הופך צהוב. וואלאק, לא שווה. אנחנו נעקוב בזמן הקרוב אחריכם. נחזיק לכם את היד באהבה כשהזרקור יאיר עליכם, נלווה כל גליץ' הרואי שלכם וכל זיוף קטן כגדול. מבטיחים להיות אתכם כשזה קורה. ואתם, תהיו אתנו?