טור אישי: אחי, נצרת זה טוב ליהודים?

ממחקר שפרסם לפני כשבועיים המכון לדמוקרטיה עולה נתון מעניין – למעלה מ-50 אחוזים מהציבור היהודי בארץ חושב שלאזרחיה הערביים של ישראל לא מגיע שוויון זכויות. בתוך כך, סוברים יותר ממחצית מהנשאלים, כי לא קיימת במדינה אפליה כלפי המיעוט הערבי.
סתירה פנימית? לא ממש. לא צריך דוקטורט בסוציולוגיה כדי לנחש שקיימת חפיפה גדולה בין אלו התומכים במדיניות אפרטהייד מקומית, לבין אלה שחושבים שהיחס לציבור שאינו יהודי הוא הוגן. במלים פשוטות יותר, וכנות יותר, מביעות הנחות אלה את הקונצנזוס של הציבור היהודי בישראל: "אנחנו בסדר, והם, שיגידו תודה שאנחנו נותנים להם לחיות".

איך אתה אוהב את הערבי שלך?

הישראלי הממוצע נפגש עם ערבים בשני אופנים: דרך כוונת הרובה, או באמצעות צלחת החומוס שלו. במקרה הראשון מדובר בערבי רע. כזה שצריך להרוג. במקרה השני מדובר בערבי טוב, כלומר כזה שגם משרת אותנו, וגם מאפשר לנו ללבוש מסכה של נאורות ופתיחות ליברלית. בשני המקרים לא מדובר ביחס של כבוד.
פסילת מפלגתו של עזמי בשארה לפני הבחירות האחרונות, שנהפכה לאחר מכן על ידי בג"ץ, שידרה את אותה עמדה: 'אם האחר לא נראה כמו שאנחנו רוצים שיהיה, הוא לא באמת קיים'.
גם לכל אחת מהקבוצות הבכירות בכדורגל הישראלי יש ערבי מחמד. מין סלים טועמה כזה, שלא יכעס ולא יקלל גם כשאלפי אנשים יגידו לו שהוא מחבל. שלא יעיז לומר מילה על מצבם של בני עמו. שיכיר בבעלותנו וירצה להיות כמונו. אז נרעיף עליו מטוב ליבנו ונראה כמה אנו נאורים. עדיין יקפוץ לנו הווריד במצח כשנראה שהוא לא מזיז שפתיים ב'נפש יהודי הומיה', אבל אולי נצליח לספוג גם את זה. בשם הפלורליזם כמובן.

תמונת המציאות

מכבי אחי נצרת, שהעפילה לליגת העל, מייצגת ציבור שלם שלא חושב שאנחנו כל כך נחמדים. הם חושבים שאנחנו עושים עוול, להם ולאחיהם שמעבר לקו הירוק, הם לא מכירים בזכותנו ההיסטורית על הארץ הזאת, הם לא מזדהים עם הדגל, ההמנון, הצבא, יום הזיכרון, יצחק רבין וטקס הדלקת המשואות.
אוהדי הקבוצה אינם שקטים ומנומסים כמו אלה של, לדוגמא, מ.ס. אשדוד. גם להם, תתפלאו לשמוע, יש קומץ שמשתולל ומתפרע (אולי לא כמו של בית"ר ירושלים, אבל עדיין...). גם להם יש אוהדים שקוראים קריאות גזעניות, ובמקרה שלהם, לא בהכרח כלפי ערבים. ונכון, לעתים עשוי הלב הציוני להתקומם כנגד אמירות כאלה או אחרות של כוכב הקבוצה, נג'ואן גרייב, או מאמנה עזמי נסאר.
מצד שני, הם גם לא עז א-דין אל קסאם. הם לא שונאים אותנו באשר אנחנו. גם הם חוששים מאתנו, ממה שאנחנו מסוגלים לעשות להם, לא פחות מאשר אנחנו חוששים מהם. רובם המכריע לא רוצה להרוג אותנו. הם כן רוצים שוויון, הם כן רוצים כבוד, והם גם רוצים לשחק כדורגל. ואם אפשר, אז לנצח.

דו קיום אמיתי

כבר היום, בליגת המשנה, מצליחה הקבוצה הזו לסמל את האפשרויות הטמונות בשיתוף פעולה אמיתי בין העמים, כשבמדיה משחקים כדורגלנים בני שלוש הדתות, תחת שרביטו של מאמן נבחרת פלסטין לשעבר (ועם 'מכבי' בצורת מגן דוד על החולצות). בגלל זה העפלתה של אחי נצרת לליגת הבכירה היא מאורע משמח כל כך. כי בניגוד לדו קיום המזויף של ה'חומוס-פול', או זה של השחקנים הערבים חסרי הדעה, תשתקף אלינו בעונה הבאה דמותם של שותפינו לארץ הזו כפי שהם באמת, ורק מכך יכולה לצמוח תרבות של כבוד הדדי.
אירועי ספורט כבר הוכיחו בעולם הגדול את יכולתם להשפיע על תהליכים חברתיים, והשתתפותה של אחי נצרת במשחקי הליגה העליונה של ישראל מוכיחה שהכלים עדיין לא נשברו, שההתכחשות למדינה עדיין אינה רווחת, ושהסיכוי לקיום משותף עדיין חי, למרות אירועי שלוש השנים האחרונות. ליחסם של אוהדי הקבוצות השונות בעונה הבאה כלפי הקבוצה שתייצג את המגזר הערבי, עשויה להיות השפעה על הולדתה מחדש של התקווה לדו-שיח של שוויון ושלום.