שתף קטע נבחר
הכי מטוקבקות
    עולמות הפוכים - המורה לכימיה והמורה לספרות
    האהבה לכימיה שהייתה טבועה בד"ר מנדלר, עברה גם אלי והניחה תשתית ללימודים מורכבים. את אהבתי למילים הכתובות אני חייב למיכל פרנקו

    המורות: ד"ר ורה מנדלר ומיכל פרנקו
    המוסד: תיכון הרצוג, בית חשמונאי
    השנים: אמצע שנות התשעים.

    שתי מורות, השפיעו עלי באופן שקשה לי אפילו להתחיל ולתאר. מה שבטוח הוא, שאת שתיהן לא אשכח לעולם - דר' ורה מנדלר, ומיכל פרנקו. המורה לכימיה, והמורה לספרות.

    אני אסתכן בכך שאשמע ארכאי ומיושן, ואגיד בביטחון מלא שקשה למצוא היום מורים כמו דר' ורה מנדלר. נציגת הדור הישן, מורה וותיקה ומוערכת במשרד החינוך, שמאות ואלפי תלמידים עברו תחת ידיה האמונות והמיומנות. לעולם לא אשכח את שיעורי הכימיה, חמישה עשר תלמידים יושבים במעבדה ומתבוננים בתהליכים, תגובות, שינויים. ורה זיהתה את הפוטנציאל הגלום בתוכנו, ובנוקשות רבה הכריחה אותנו להקשיב, להתבונן, ללמוד. היא האמינה שכימיה צריך ללמוד דרך הידיים, דרך העיניים. לא דרך נוסחאות מסובכות על הלוח. ההתעקשות שלה בפרטים הקטנים נראתה לנו, התלמידים, לא פעם כקטנוניות. גם הסימנים בדיו האדומה, שעיטרו את מחברות הבחינה שלנו, לא עשו לנו יותר מדי טוב. שלא לדבר על הציונים.
    אבל הידע, כך התברר עם השנים, נחרט בזיכרון. באוניברסיטה, כשהתבוננתי במרצים מסוג אחר, הבנתי כמה טוב שהיה לי את ורה. פתאום, הכל היה מובן. היא הניחה תשתית רחבה, מבוססת ועמוקה, ללימודים מורכבים יותר. האהבה לכימיה, שהייתה טבועה בה, עברה גם אלי, כתלמיד. הכל נראה הרבה יותר פשוט, אם אתה מסתכל למדע בעיניים. בלי לחשוש ממנו – פשוט לנסות ולהבין.
    ההבנה הזו, כמו גם התשוקה לדעת עוד, ללמוד, להעמיק וללמוד באופן עצמאי, החורג ממוסכמות ההוראה הלאקונית הנפוצה כל כך במחוזותינו – באו בזכותה של ורה. לכל מקום אשר אלך, תמיד אשא איתי, בראש, את הטבלה המחזורית, התהליכים הכימיים, המבנים המולקולריים. תמיד אזכור איך לנסח תגובת חמצון-חיזור, ואיך לחשב מפלי ריכוזים. תמיד אדע להתבונן בנוסחה של חומר פלסטי, ולהבין את תכונותיו. אולי אפילו אדע לנחש כיצד הפיקו אותו. הידע הזה, בעולם כל כך משתנה, דינאמי וסינתטי כמו שלנו, הידע הזה שווה הון.
    מיכל פרנקו היא מורה מסוג אחר לחלוטין. היא המורה הראשונה שפגשתי, ביום הראשון בחטיבה, בבית הספר האזורי "הרצוג", שגם ליוותה אותי עד שסיימתי את בית הספר. בתור נער, היה בי את הדחף ליצור, ליזום, להקים דברים, לכתוב. להתמרד בכל מוסכמה חברתית שהייתה קיימת, בכל "הנחתה" תרבותית. אהבתי הרבה למילה הכתובה לא מצאה ביטוי בשיעורי הספרות ובתוכנית הלימודים המשעממת והלעוסה, ולא פעם מצאתי את עצמי מתוסכל מול הרדידות, השטחיות, וחוסר העניין של לימודי הספרות.
    וכאן נכנסה לתמונה מיכל. עם אישיותיה הכובשת היא דרבנה אותי לצאת נגד הממסד הספרותי בדרך מיוחדת. היא זרקה לי שמות של ספרים, של סופרים, של מחוזות תרבותיים שבתור נער, וגם היום, נראים לי כעולמות מסתוריים ומלאי קסם. בלעתי אותם בשקיקה, צובר יותר ויותר ידע ספרותי, יותר עומק ויותר תעוזה לטקסטים. "תכתוב" היא אמרה לי, "תלמד את הכלים ששיעורי הספרות נותנים לך, ולא רק את התוכן". וכך, נאמן לעצתה, עשיתי גם בלימודיי האקדמיים וגם הלאה, בכל תחום אליו הגעתי. האהבה למילה הכתובה, ההיכרות עם עולם ספרותי שקודם היה זר לי, כל אלה הפכו אותי למי שאני. "הומו פאבר", כתביו של אלבר קאמי, דליה רביקוביץ', יונה וולך ועוד רבים, הוליכו אותי בנפתולי חייהם ועולמם של אנשים אחרים, מילאו אותי בתחושה של שייכות, של קשר, של ביטחון. למדתי לקרוא "לעומק", לחפש משמעויות באופן אינטואיטיבי, למדתי לאהוב דרך המילים. עיצבתי את עצמי דרך קריאה, דרך כתיבה.
    כעורך עיתון בית הספר, אותו ריכזה מיכל, ניתן לי החופש היצירתי המלא. קשה לי היום להבין את הביטחון המלא שהיה לה בי, כשהפקידה בידיי את עיתון בית הספר, נתנה לי לעצב אותו ולקבוע את הסטנדרטי שלו. בתור נער בן 16, זו הייתה אחריות עצומה, ומשימה קשה – אך מספקת. בהרבה מובנים, אני חייב לה את עיסוקי הנוכחי בעיתונות ואת תפקידי כעורך, את אהבתי למילים הכתובות ולשפה. את הידע הספרותי הנרחב והרצון להעמיקו עוד ועוד.
    במידה רבה, אני חייב לה גם על מי ומה שאני היום.

    לפנייה לכתב/ת
     תגובה חדשה
    הצג:
    אזהרה:
    פעולה זו תמחק את התגובה שהתחלת להקליד
    מומלצים