מסיבת הפרידה של ראש מועצת גן יבנה

"ומשה הכה בסלע ויצאו ממנו מים", אלו היו מילות הפתיחה של ערב הפרידה החגיגי, שנערך במתנ"ס גן יבנה, לכבודו של ראש המועצה הפורש, משה אלקסלסי. במהלך הערב, סופר רבות על פועלו של אלקסלסי ביישוב במשך 25 שנות כהונתו. "גן יבנה הפכה לגן פורח", אמר המנחה אבי גיל, שמנהל את המתנ"ס המקומי, ופינה את המיקרופון לאח"מים שלא אכזבו ונענו בהמוניהם להזמנה.

כל המי ומי בפוליטיקה

שמעון פרס, בנימין (פואד) בן אליעזר, אופיר פינס, דליה איציק, רפי אלול ואפרים סנה, היו רק חלק מחברי הכנסת שהגיעו כדי להיפרד מאלקסלסי. גם חבריו לשלטון המקומי הגיעו כדי לאחל לו הצלחה בתפקידו החדש יו"ר דירקטוריון החברה לאוטומציה. ביניהם, ראש עיריית אשדוד, צבי צילקר, מנהל חברת "חופית" באשדוד, אבינועם סרי, ראש עיריית רחובות, שוקי פורר, ראש עיריית כפר סבא, יצחק ולד, ויו"ר המרכז לשלטון מקומי, עדי אלדר.
אחרי ארוחת הערב שהוגשה לאורחים, התכנסו כולם לאולם, וכמו בתוכנית "חיים שכאלה", סיפרו האח"מים על חוויותיהם המשותפות עם אלקסלסי. אבל הסיפורים המרתקים החווירו לעומת שירת הסולו בה פצח ראש המועצה בכבודו ובעצמו. אלקסלסי זימר את "עושה שלום במרומיו", בקול צלול ועמוק, לבקשתו של אלדר, שרצה לשמוע "פיוט קטן". מהפיוט יצאה הופעה גדולה, בשיתוף התזמורת האנדלוסית שנכחה במקום.

זיכרונות מגן יבנה

לא מעט רגעים מרגשים היו בערב הפרידה, חלקם אף גרמו למשתתפים להזיל דמעה. אחד מהם היה כשאמו הקשישה של ראש המועצה, חסיבה אלקסלסי, עלתה לנאום בקול רועד וחנוק. היא הודתה לבנה וברכה אותו לקראת כניסתו לתפקיד החדש.
רגע מרגש נוסף היה סיפורו של ראש המועצה, שביקר במרוקו לפני מספר שנים עם קבוצה של ראשי רשויות מקומיות, וחזר לבית בו נולד וגדל. "כשבגיל שמונה עזבתי את הבית הזה. אני זוכר שאחרי שהכל היה ארוז ומוכן, עמדתי בחדר ונפרדתי ממנו בקול", סיפר אלקסלסי, "אמרתי לחלונות ולדלתות ולדברים שהיו שם, שלום, והבטחתי לחפצים שאבוא לבקר. סתם, אמירה של ילד בן שמונה, אך לבסוף באמת חזרתי, ועוד עם משלחת ייצוגית של ראשי רשויות מישראל. זה היה מבחינתי מרגש ביותר".
אלקסלסי נתן תיאור מדהים על ימו הראשון בגן יבנה. "הייתי בן 26 והגעתי לגן יבנה על מנת לנהל את סניף הדואר המקומי", שחזר, "יצאתי מהסניף, היה חשוך, גשום וקר, ונפש חיה לא היתה ברחוב. שקעתי בעצב נוראי, צריך להבין שכל המשפחה נשארה בבית שמש, ההורים, האחים, המטעמים, האווירה, ואני פה בקור ובבדידות. הגעתי ואמרתי לאשתי 'רבקה, עוד מעט יש אוטובוס אחרון לירושלים, בואי נעזוב את המקום שכוח האל הזה, אין לנו מה לעשות כאן'. אבל הנה, בסוף, נשארתי 30 שנה".