ליגה על הספה. כל תסביכי העונה

אז מיהו מנג'ר השנה של ליגת העל? רמז: הוא פועל בחשאי, רוב שחקני הליגה אינם מכירים אותו ומעולם לא שמעו עליו. הוא בוחש בעיקר מאחורי הקלעים אבל משפיע על כל גליץ' במגרש. סביבת העבודה האהובה עליו היא חדרי ההלבשה והוא מופיע במלוא עוצמתו בשעת ריבים, משברים וליכלוכים. לא, זה לא גברי לוי, על אף שהוא עונה על מרבית מהקריטריונים, מדובר דווקא ברופא יהודי מוינה, שבשנות ה-20 של המאה הקודמת ייסד במו ידיו את הפסיכולוגיה המודרנית – זיגמונד פרוייד.
תגליתו המרכזית של פרוייד והבסיס לתורת הנפש שפיתח היתה התת-מודע. מתחת להכרה היומיומית שלנו שוכן לו הר-געש של דחפים, משאלות וקונפליקטים שמעצב מבלי שנרגיש את עולמנו. משהו כמו חדר הקיטור של הטיטניק, רגע לפני ההתנגשות בקרחון. העונה, יותר מכל, היה התת-מודע השחקן הפעיל ביותר על מגרשי הכדורגל. המקצועיות והמקצוענות נדחקו לשוליים ועל מרכז השדה השתלט בקלות הקשר ההורס והבונה מספר אחת של האנושות. נאיביות תהיה לחשוב שליגת העל הוכרעה בשל הפרש שערים, בשל שיטת משחק או מהלכי כדורגל נפלאים. היא הוכרעה על ספת הטיפולים ועל ידי מי שהספיק לחמוק ממנה רגע אחד לפני התשלום למטפל.

תסביך נימניפוס

מכירים את היווני ההוא שרצח את אביו ואחר כך עשה ילדים לאימו? פרוייד הפך את הטרגדיה היוונית הזאת לאבן פינה בתורתו שכותרתה היא: הבנים חותרים לחסל את אבותיהם, חושקים באימותיהם אבל מוותרים בסוף על הכל בגלל חרדת סירוס. המאבק הזה הוא הסיפור של מכבי תל אביב העונה, רק בלי לערב אמהות. ניר קלינגר רצה להשליט במכבי סדר עולמי חדש. לשם כך הוא היה צריך לסלק מהדרך את הסמל, המיתוס והקוץ בסעיף השכר של לוני – אבי נמני . במשך רוב העונה עמל קלינגר על מלאכת הסירוס – ספסולים מתוקשרים, נזיפות ובניית הקבוצה ללא הביצים והלב המיתולוגיים שלה.
להשלמת המהפך היה דרוש גם יורש ואת התפקיד מילא בהצלחה מרובה עד לפציעה ברוך דגו. דווקא בשלב הקריטי של העונה הפך התסביך של קלינגר לקונפליקט אמיתי: מצד אחד הוא מאוד רצה לזכות באליפות, אך מאידך הוא היה חייב לשם כך להכתיר מחדש את המלך. האמת שלמאמן לא נותרה שום ברירה. הקהל דרש, לוני לחש ונמני קם מרבצו כמו גדול.

הנרקיסים מגן הבאהים

שלא יעבדו עליכם עם סיפורים על עומס משחקים, ירידת מתח טבעית ופציעות. מכבי חיפה התאהבה בדמות שנשקפה לה מהאגמים של אירופה, בהתה בה בעיניים מזוגגות וסיימה את הדרך בביצה של ליגת העל. כמו נרקיסיוס, כמו דודו טופז או כמו אחרי שלוש שורות של קוק - החיפנים חטפו מנת יתר של צ'מפיונס ליג. ככה זה כשאתה נותן שלישייה להרכב השלישי של מנצ'סטר ודוחק הצידה מכותרות העיתונים פיגוע של 20 נפגעים.
השריר היחיד שנמתח לחבורה של יענקל'ה שחר היה בארובת האף וסופו של התהליך המופלא הזה היה התחברות צינורית השתן היישר לקורטקס. לא פלא שבמחזורים האחרונים הירוקים ראו רק צהוב. לאורך כל העונה היה קונצנזוס שחצה דת, גזע ומין שליצחק שום יש את החבורה הכי בת-זונה בליגה. בסוף התברר לאוהדים ששום הקרין להם את המטריקס ושאיגביני יעקובו היה האחד, וגם היחיד, מאחורי האשליה האירופית. הסתבר גם שהנפילה מאולד טראפורד למקומות כמו הקופסא או וסרמיל היא ארוכה וכואבת. כשמתעוררים מההנגאובר של אירופה למציאות הישראלית החיים מאבדים קצת ממשמעותם. בסוף עוד מצליחים איכשהו לשמוע את הצעקות של שחר בחדר הלבשה, אבל ככה זה כשחצי עונה העיניים מביטות בכוכבים והגוף שקוע עמוק בבוץ.

לא רוצים לגמור

לא צריך להיות ורדה רזיאל-ז'אקונט כדי להמליץ לקשטן בעונה הבאה על הזרקת חלוץ דחופה. רק טיפול תרופתי יעזור פה, לא שיחות אישיות ולא כלום. נמאס גם מהמיתוס הזה שהאוהדים אוהבים 0:1 קטן (ורצוי בנבדל). אוהד כדורגל, גם אם הוא איטלקי, אוהב לראות את הרשת נמתחת, אוהב את ערמת הילדים על הדשא ואת הגופיות של בלילי מתחת לחולצת משחק. אבל בהפועל לא יודעים ולא רוצים לגמור.
כחיפוי לתסביך האופנסיבי פיתחו האדומים מנגנוני הגנה אובססיביים. שביט אלימלך נעל את הסוגרים בצורה מעוררת הערכה ומרכז השדה הפך למנגנון הדחקה אימתני בראשותו של יוסי אבוקסיס. אז נכון, החבורה של קשטן ספגה הכי פחות העונה, אולם כאשר המירוץ הפך לתחרות הזרעה מול הקטנות נזכרו פתאום בהפועל בעונה נטולת שלשות, מכסימום איזה תאומים קטנים פה ושם.

ועוד כמה הערות לסיום

נטיות אובדניות - אלי זינו היה מקבל ביפן את אות הקמיקזה על הסכסוך עם אחד המאמנים הכי מוצלחים העונה. הבעלים של הפועל באר שבע לקח את הפרה הקדושה והחולבת שלו שהביאה אותו עד למרחק לחיצת יד מהנשיא ולפאתי המקום הרביעי ושחט אותה בלי למצמץ. יהיו שיטענו כי המהלך נעשה על רקע פיננסי ולא רגשי אבל גם כך קשה להאמין שנראה את היו"ר מרצה בחוג למנהל עסקים באוניברסיטית בן גוריון.
שגעון של מאמן: גילי לנדאו נותן שוקולד לשחקניו, מצטט מהתנ"ך, מטמין להם מכתבי מוטיבציה מתחת לכרית לפני משחקים. האם צומח לנו מודל של אם כל המאמנים? לא בדיוק, אבל המסקנה הפשוטה היא שכדי להצליח בליגה הזאת צריך להיות קצת משוגע.