טור אישי: אז שיהיה מכבי

זה קרה בסביבות רבע לתשע בערב. דלת הברזל נסגרה על חדר ההלבשה באשדוד. מחצית. על הספסלים: שחקנים שנראים כמו יצאו מהז'ורנל. נקיים ויבשים כאילו לא רצו מטר. מישהו (אלון חזן?) לוקח את המיקרופון ליד ובמלים לא קלות מסביר לילדים בכחול שאו-טו-טו הולך לרדת מהשמיים על העיר והנמל כתם בגודל כזה שגם אלף ז'וז'ו אבוטבולים וחיים רביבואים לא יצליחו למחוק עד המילניום הבא. חמישה גולים ברבע שעה ??? זה שיא מכבייה חדש, לא?
באותם רגעים ממש, 30-40 קילומטר צפונה, מגלים קלוז-אפים מהירים ביציעי רמת גן, את אבירי היגון בצהוב. אוהדי מכבי, הוזים דרך עיניים מעורפלות צלחת מזהב. והיא נמוגה. מתאדה. מתרחקת בחיוך. בחוסר אונים הם אוספים את האינפורמציה מאשדוד. והתמונות, קשות. עדויות על אונס קבוצתי. חמישיות בהליכה. עכשיו זה כבר לא תלוי בהם.

יש חיוך?

ביציאה מחדר ההלבשה זרק אלישע לוי מבט לשמיים. הכתם כבר מכסה חצי רוגוזין, עיר באפילה. אשדוד מתגייסת להניס את הצל ואת חיפה. השער של המקומיים נופל בתיאום מלודרמטי עם הראשון של מכבי. כמו פצצה שנותקה מכבליה רגע לפני שהשעון מראה אפס, מתמוסס הכתם חזרה למחבואו. אשדוד נושמת, קריית שלום מחייכת בתודה. האלפים בצהוב אוספים את הרסיסים, מדביקים את הצלחת. עובד ונמני סוגרים עניין. רוסו נכשל בניסיונות שכונתיים של הרגע האחרון. הנה לוני והילד, הנה קלינגר ונמני בחיבוק ארוך, הנה דגו בוכה, ואוהד חיפני בוכה, ואוהד תל אביבי בוכה גם הוא, ושחר אומר מזל טוב, ושטראובר אומר תודה (לדגו), ובנאדו מבטיח לחזור בגדול, ושלושים ומשהו אלף איש צורחים "יש אליפות" בלי טיפת אלימות ובלי לפרוץ, לרמוס או לחנוק. נו, בסוף עוד יצאנו עם איזה חיוך מרוח על הפרצוף מכל העונה הזאת.

למרות הכל

גועל ואסתטיקה, דרמה וחידלון, חברו להם יחד לעונה מוזרה. קשה לברך על אלופה חדשה מבלי להסתכל אחורה אל שלל קלקולי הענף השנה. קשה, אבל נעשה זאת. את הטיפול בדרעק נשאיר לימי המלפפונים. אחרי הכל, ובסופו של עוד יום עבודה סופר מותח, זכתה בתואר זאת הראויה לו מכל. ובימים אלו, כאשר רוח הספורט צועדת לה שיכורה על חוט השערה - זכיית מכבי תל אביב, היא ניצחון גדול לכולם. גם לכם, ירוקים ואדומים.
ככה נראית אלופה ראויה? אתם שואלים בצדק. עם שמונה הפסדים? עם הפדיחה בגביע? עם אווירת הגנון? ובכן, כן! זאת האלופה הראויה כי היא רצתה יותר מכולם, כי היא רעבה יותר מכולם, כי היא הציגה מאמן ענק, כדורגלן ענק ובעלים שסוף סוף קיבל איזה מענק. שלוש סיבות לאליפות.

קלינט

נתחיל מהספסל. קלינגר הוא גדול מאמני ישראל היום. לא פחות. הוא חיה רעה, הוא ערס שיורה מחסניות מהפה, הוא פסיכי, הוא דוגרי, יש לו מבט של קלינט וניהול משחק של שוורצקוף. אל תתעסקו אתו. קלינגר עבר השנה מבחני אש אין ספור מהם הוא יוצא מחושל פלדת אל-חלד. לוני חולה עליו, האוהדים כבר הדליקו הלילה קטורת ליד תמונה שלו, אפילו נמני יגמגם עליו איזה חצי מילה טובה (אם תבקשו יפה).
קלינגר, עם סגל מוגבל אימים, עשה רוב הזמן מאמץ לשחק התקפה, וליד קשטן ("תעירו אותי") ושום ("תרדימו אותי") הוכיח המכביסט שאפשרי להיות בעת ובעונה אחת, גם מאמן של קבוצה שרצה לאליפות וגם בן אדם רב קסם ואמירה. אפילו את תואר "ציטוט העונה" לא נוכל לקחת ממנו ("אבי נמני הוא המלך"). טוב, אולי התואר הזה שייך לאווירון.

הראיס עם הגורמט

אל הדשא. ברוך דגו הוא הדבר הדומה ביותר ל"כדורגלן עונה" שהיה לנו. מכל דור הפוסט- ברקוביץ/רביבו שעומד במקום (צעירי הפועל ומכבי תל אביב בעיקר) רק דגו עשה את השדרוג המתבקש. בשלב מסוים העניק לו המאמן את השאלטר על הקבוצה. זה קרה בקריית אליעזר: נמני יורד לתפקיד המילואימניק, את האגף חורש לו היורש, דגו. מכבי מנצחת. פרק משמעותי באליפות של הצהובים יוקדש לאותו משחק בחיפה. לאחר הפציעה שלו נעצרה מכבי. התחושה היא שעם דגו הסיפור היה נגמר הרבה יותר בקלות לטובתם.
גם הקשר הצעיר, כמו קלינגר, יוצא מן העונה הזאת עם צוואר של ראיס וגורמט 24 קאראט על היד. דגו לא ילד יותר, לא פראייר. יודע מה הוא שווה, לא מפחד לענות. מעניין יהיה לראות את הדינמיקה בינו לבין נמני לקראת העונה הבאה. למי ייתן קלינגר את הקבוצה ביד?

חצי חיוך

וליציע. זה של המכובדים. שדות של קש אכל לוני עד הלום. זה שנים שהחנון מסוני זורק מיליונים ורואה רק שחור. חיכו לו ביציאה מכל מגרש אפשרי, תלו שלטים ("תמכור את הקבוצה"), שרו שירים ("בדם ואש..."), הפגינו מול הבית... והוא בשלו: בקול רגוע, במלים מדודות, עם חצי חיוך עב"מי (שמטריף עוד יותר את היציע). העגבניות שורקות לו מעל הראש והוא מסיח על "תרבות ניהול", "סבלנות" ו"בניית קבוצה". לקומץ מתפוצץ וריד ברקע. והוא? מסדר ברוך את הצעיף הצהוב על צווארו, מלטף את הבלונדי על הברך. כל כך זר. כמו מורה מחליף שנקלע לכיתה של ילדים מסוייטים.
לוני התבגר עם הקבוצה שלו בשנים האחרונות. למד את הענף, ספג את הרחוב. הוא עדיין חתום על החוזים המופרכים ביותר בכדורגל הישראלי (בנין ונמני) וגם תהליך החיברות לא מוצה לחלוטין (למרות שיפור בקרב הקהל הצהוב), אבל הבוס, אחראי על ההחלטה המשמעותית ביותר של קבוצתו העונה: הגיבוי המוחלט למאמנו. בתמורה הוא קיבל אליפות ושקט לחודשיים לפחות.

חכו תראו

אז מי אמר שהכל רע? שלוש סיבות לאלופה מצאנו. הכדורגל חי, בועט, יורד לגליצ'. הקטנות לא פתחו (רוב הזמן) רגליים. יש תחרות בריאה. הנדנדה נמשכת כמו שצריך. ענף בפריחה כמעט. עכשיו מכבי על ההר, קצת למטה אלו חיפה והפועל שדופקות את הראש בקיר. למעלה, מצד ימין, מגריל שחר כדורי את הארמנים באופ"א. שמאלה משם, סכנין ונצרת עושות שלום מהסס לליגה. וקצת מאחוריהם, בגלות ובניכר, הנה הנה הם: הגיבורים בכחול-לבן. עוד רגע הם עולים על המטוס לאנטליה, מרסקים את סלובניה וטוחנים כל מדינה אפשרית בדרך לאליפות אירופה.
נו טוב, נסחפנו קצת.