מועדים בחיפה, אבודים בירושלים

כולם משתאים נוכח הדיווחים מהמירוץ על ראשות עיריית חיפה. הביטוי השגור הוא ש"חיפה כבר לא אדומה", וזהו רמז לכאורה לההתפוררותה של מפלגת העבודה. אבל חולשתה האלקטורלית של העבודה באה לידי ביטוי עמוק יותר בירושלים, שם הסתלקה המפלגה לגמרי מהמירוץ לראשות העיר.
העבודה לא ויתרה על חיפה, למרות מה שנאמר בימים האחרונים. אחרי יציאתו של עמרם מצנע מהמירוץ המועמד הטבעי לראשות העיר מטעם העבודה היה יונה יהב. אבל בגלל בעיות פנימיות בסניף המפלגה בחיפה, העדיף יהב לרוץ ברשימת שינוי והירוקים. העבודה העמידה מועמדת משלה - עליזה שנהר, אבל בתקופה הקצרה שנותרה לה היא לא הצליחה להתרומם. זה לא מפתיע נוכח הכירסום במעמדה של העבודה בכל הארץ, לא רק בחיפה.
אבל מה שלא עושה השכל עושה הזמן, ומפלגת העבודה בחיפה הבינה שההתמודדות בין יהב לשנהר תביא לנפילה וודאית ותגיש את הניצחון על מגש למועמד הליכוד, שמואל ארד. אתמול החליטה שנהר להסיר את מועמדותה דבר שיאפשר ליהב להתמודד מול ארד בסיכויים שקולים. לפיכך, זה מגוחך להגיד שהעבודה ויתרה על חיפה, כיוון שיונה יהב הוא בשר מבשרה של העבודה, ח"כ לשעבר מטעמה. המועמדות שלו עכשיו זה צעד טבעי. הבעיה היא שזה נעשה מאוחר מדי.
אלא שבירושלים המצב מורכב יותר. ירושלים היא עיר שהחולשה האלקטורלית של העבודה נמשכת בה שנים רבות והיא נחשבת מעוז של הימין והליכוד. אם הירושלמים היו בוחרים לבדם את חברי הכנסת והממשלה, הליכוד היה עולה לשלטון כבר ב-67' ולא ב-77'. דווקא נוכח הנתונים הללו צריך להעריך שבעתיים את העובדה שטדי קולק, איש מפלגת העבודה, החזיק בשלטון בעיר מ-65' ועד 93', וזכה להערכה רבה מרוב שדרות הציבור.
גם ב-1998 לא העמידה מפלגת העבודה מועמד מהשורה הראשונה לראשות העיר ירושלים. אני, שהייתי מועמד טבעי באותה תקופה, העדפתי שלא לרוץ, ואילו שמעון שטרית, שעמד מול אהוד אולמרט, היה מועמד שלא היה בכוחו לתת תחרות הולמת. המפלה הקשה של העבודה בירושלים בעת הבחירות לכנסת בשנת 2003 דיכאה את המוטיבציה של אישים מובילים במפלגה - כגון מתן ולינאי, אברהם בורג ואופיר פינס - שהעדיפו שלא לרוץ לתפקיד משום שהם שיערו שהתווית של אנשי מפלגת העבודה לא תסייע להם בבחירות לראשות העיר.
הפעם מתייצבת העבודה ברשימה אנונימית למדי שסיכוייה מעורפלים. בתחרות בין ניר ברקת לבין אורי לופוליאנסקי, מפלגת העבודה לא מהווה גורם רציני ומשפיע. ברקת, המועמד החילוני, מחפש את קולות הימין ולובש אצטלה לאומנית; חולשתו הגדולה של לופוליאנסקי, שהוא מועמד סימפטי ויש לו תמיכה בחוגים החילונים, היא בכך שאיש לא בטוח שבחירה בו משמעותה אינה בחירה ברב אלישיב, המנהיג הרוחני של החוגים החרדיים. לדעתי, הבחירות יהיו שקולות. אף אחד מהמועמדים אינו מזכיר באישיותו הציבורית לא את קולק ואפילו לא את אולמרט.