לקראת גמר הפלייאוף: נוצץ, אבל פחות

האמת? קשה להאמין שהגענו לסדרת גמר הפלייאוף של ה-NBA. נכון, כבר שנים נפתחת הסדרה בחודש יוני, וכולנו כבר יודעים מי הן אלופות המזרח והמערב - ניו ג'רזי נטס וסאן אנטוניו ספארס - אבל משום מה, קשה לקבל את העובדה ששתיהן יתמודדו על תואר האליפות החל מיום רביעי הקרוב. נראה שאף אחת מהן לא ממש ראויה למעמד אליה הגיעה.
אולי זאת אנחת הרווחה שלוס אנג'לס לייקרס לא הגיעה עד הלום, אולי זאת האכזבה שסקרמנטו קינגס או דאלאס מאבריקס לא כאן, אבל נראה שעומדת בפנינו אחת מסדרות הגמר הפחות זוהרות. הזכרונות הטראומטיים מעונת האליפות של הראשונה (והאחרונה בינתיים) של הספארס מלפני ארבע שנים (בתום העונה המקוצרת והמושמצת) עדיין טריים. אז ניצחו הספארס את ניו יורק ניקס 4-1 בסדרה. השנה הם מתמודדים מול יריבה סקסית אף פחות, השכנה ממערב לנהר ההאדסון. סקסית כן או לא, נראה שהנטס יכפו על טים דאנקן וחבריו מערכת יחסים ארוכה הרבה יותר, יצרית ומלאת מתחים. בסוף, הנטס אפילו יכולים להיות אלה שיחתכו, ידפקו ויזרקו את הספארס. לכן כדאי בכל זאת לעקוב אחרי הרומן, ולא דווקא בגלל הרכילות.

קיד מול דאנקן - הכל אישי

ובכל זאת, לפני הניתוח הטקטי של המערכים שיכריעו את המלחמה הקרה (מדי) בין המזרח למערב, כדאי לציין כמה נקודות חמות, שעשויות להפוך את סדרת הגמר לטלנובלה (בכל מקרה אל תדאגו, מקסימום שבעה פרקים וזה נגמר).
מי שמחפש מאבקים אישיים ימצא אותם בראש ובראשונה בזה שבוודאי יתפתח בין דאנקן, MVP זו השנה השניה ברציפות, לבין רכז הנטס ג'ייסון קיד, שעדיין עומד על כך שהוא זה שהיה צריך לזכות בתואר בעונה שעברה.
כזכור, הוביל קיד את הנטס לסדרת הגמר אשתקד כבר בעונתו הראשונה בקבוצה ולמרות זאת, התואר הלך לדאנקן. קיד עדיין ממורמר וינסה להקל על עצמו לפני שיהפוך לשחקן חופשי. אגב, אל תתפלאו אם אשתו ג'ומאנה תשתרבב גם היא בהקשרים שליליים אל פי האוהדים בסאן אנטוניו. זה כבר קרה בלא מעט אולמות אחרים העונה. זוהי גורלה של סלבריטי (ג'ומנה עשויה לשמש ככתבת קווים של משחק ה'מאנדיי-נייט פוטבול' בעונה הבאה), שהיתה בעבר קורבן לאגרופיו של בעלה, הבכל זאת אהוב (טלנובלה כבר אמרנו?).

בתפקיד גיבורי המישנה על המגרש...

חוץ מהעימות דאנקן-קיד, אפשר יהיה למצוא בסדרה הקרובה מאבקי כבוד בין מאמן הנטס, ביירון סקוט, לכוכב העולה של הספארס, סטיבן ג'קסון, ששוחרר בהוראת סקוט מהנטס לפני שנתיים ומצא לעצמו בית חם בטקסס. דיקמבה מוטומבו, הסנטר המזדקן של הנטס, יהיה גם הוא דמות בולטת בסדרה, בעיקר מהספסל. הענק הקונגולזי שהגיע בתחילת העונה מפילדלפיה כדי לעצור את שאקיל או'ניל בסוף העונה, נפצע בתחילתה והחמיץ את מרביתה. עכשיו מוטומבו בריא, אבל שאק לא פה. כמעט שנה אחרי הטרייד, נראה כי הסיבה העיקרית להבאתו של מוטומבו ל'מדולנדס' היא ההזדמנות להיפטר מקית' ואן הורן (ובכך לחסוך מאיתנו מאבק נוסף בינו לקניון מרטין).
דייויד רובינסון, בן דורו של מוטומבו, דווקא יזכה לדקות משחק רבות יחסית במדי הספארס, רגע לפני פרישתו. אגב, אם בקשישים עסקינן, הרי שלספארס יש עוד הרבה מאלה: קווין וויליס, סטיב קר, דני פרי וסטיב סמית'. בניגוד לסקוט, למאמן הספארס, גרג פופוביץ' אין ברירה אלא לשתפם.

פופוביץ' - המושך בחוטים

לפופוביץ' אין אולי ברירה בכל הנוגע לסגל הוותיק, אבל הוא, ולא דאנקן, הגיבור האמיתי של הקבוצה מסאן אנטוניו, שעל פי רבים נהנית ממעמד הפייבוריטית (היא בכל מקרה נהנית כבר מיתרון הביתיות). פופוביץ' זכה העונה בתואר מאמן השנה ובצדק. יוצא חיל האוויר האמריקני שוויתר לפני שנה על תפקיד מנכ"ל הקבוצה, עשה פלאים עם הסגל המתדלדל שאירגן לו בעל הבית החדש.
בהדרכתו של פופוביץ' הפך הרכז הצרפתי הצעיר טוני פארקר לכוכב מוביל בקבוצה לצידו של דאנקן. גם ג'קסון, מאליק רוז, ברוס בואן, ספידי קלאקסטון והרוקי מארגנטינה עמנואל ג'ינובילי הפכו משחקנים אפורים לכאלו שתורמים משמעותית לקבוצה. יותר מכך, נראה שדווקא הצוות המסייע של דאנקן ולא הוא עצמו, היו הסיבה להתעלות של הספארס מול הלייקרס בחצי גמר המערב. דאנקן, כמו שכולם יודעים כבר, לא יכול לעשות זאת לבד.

עושה פרצופים, אבל איפה המנהיגות?

עם זאת, אסור לקחת מדאנקן את הקרדיט. הוא ללא ספק הציר המרכזי בסאן אנטוניו ולו רק בגלל יכולת קריאת המשחק הנפלאה שלו, שמאפשרת לו לנהל את משחק ההתקפה של הספארס מהפוסט-אפ ולהפוך את כל השחקנים שהזכרנו לאפקטיביים כל כך. לצד התרומה האדירה שלו בהגנה, דאנקן גם מוריד ריבאונדים, חוסם, שומר ומנסה גם לעשות פרצופים של מנהיג, מבעד לתווי הפנים המונגולואידים משהו שלו.
הבעיה העיקרית של הספארס היא שהפרצופים של דאנקן אינם מספיקים. לקבוצה יש בעיה חמורה של מנהיגות. הן דאנקן והן פארקר, הכוכבים המובילים של הקבוצה, נוטים לעשות טעויות קריטיות בדקות הסיום, מה שמאפשר ללא מעט מהיריבות לשמור את הקאמבק שלהן לרבע האחרון ולא פעם לנצח. מול הנטס יהיה קשה לבנות על השלשות של קר, האופורטוניזם של ג'ינובילי או האינטנסיביות העל-אנושית של רוז. בסיום, הספארס יקומו ויפלו על הידיים הרועדות של דאנקן ופארקר.

מרטין בדרך לסל, קיד ממשיך לחלק סוכריות

ידיים רועדות הן תופעה מתקבלת על הדעת לקראת ההתמודדות מול הנטס, שמגיעים לסדרת הגמר השניה ברציפות שלהם בעיצומו של מומנטום בן עשרה נצחונות רצופים. בחצי השני של העונה הסדירה ובתחילת הפלייאוף נראה היה שהנטס מתקשים לשחזר את הכושר המצופה מהם. קיד לא תיפקד ובאופן טבעי גם חבריו, למעט קניון מרטין.
הפורוורד האנרגטי קבר את כל הספקות בנוגע לבחירתו ראשון בדראפט לפני שלוש שנים. מרטין כל כך מהיר, חזק ובעיקר לוחמני, שהוא באמת ראוי להיכלל היום על טובי הפאוור-פורוורדים בליגה. לדאנקן, שכנראה יתופקד כשומרו האישי, נכונה עבודה רבה, קשה ומתסכלת. מרטין זריז, לא פחות חזק ומעדיף ללכת לסל. יתרון הגובה של דאנקן לא יעזור הרבה במקרה זה.
אם לדאנקן נכונה עבודה קשה, הרי לפארקר נכונה עבודת פרך מול קיד, אולי הרכז הטוב בליגה - בטח בכושרו הנוכחי. ההצלחות האחרונות של הנטס הושגו בגלל ההתעשתות של קיד, שחזר להזין את חבריו בכדורים לאנרגיה חיובית. פארקר לא הוטרד מאד על ידי רכז המאבריקס המאכזב, סטיב נאש. מול קיד מדובר בסיפור אחר לגמרי. מדובר ברכז גבוה, חזק ואסרטיבי הרבה יותר. מישהו חייב לעצור אותו אם הספארס רוצים לנצח.
כמו לדאנקן ופארקר בספארס, גם לקיד ומרטין יש צוות מסייע ראוי ומחוזק השנה, גם בלי ואן הורן שנשלח כאמור לגלות. הסמול פורוורד, ריצ'רד ג'פרסון, שהחליף את ואן הורן בחמישיה, הכניס אלמנטים של מהירות ואתלטיות ובעיקר הגנה מצוינת עבור הנטס.
אל קרי קיטלס ולושיוס האריס שהיו מאז ומתמיד קלעים קטלניים, הצטרף השנה גם רודני רוג'רס והאיום הבליסטי שלו. שלושתם ינסו לחפות על הנחיתות המסתמנת של הנטס מתחת לסלים. מלבד מרטין, עומדים לרשות סקוט רק ג'ייסון קולינס הצעיר והמשתפר ואארון וויליאמס נטול הפחדים (וכן, אפשר להגיד שגם מוטומבו). מול דאנקן זה עשוי שלא להספיק.

והעיקר - תהיה אלופה חדשה

אז כאמור, הלייקרס, הקינגס והמאבריקס לא פה. ולפחות לחלקנו יש דברים מלהיבים יותר לעשות באמצע הלילה מלצפות בסדרה בטלוויזיה. אבל אחרי שתי סדרות גמר, שהסתיימו בדומיננטיות בלתי סבירה של הלייקרס, הרי שכל עימות מאוזן יתקבל בברכה. הספארס והנטס צפויים להפיק תמהיל של תשוקות ואכזבות, מחדלים והצלחות במאבק חסר פשרות על הטבעת. והכל כדי לזכות להגיד בסיום: "זה לא אתם, זה אנחנו".