הרגע שבו נפתח הארון

עבור הומואים, לסביות ובני משפחותיהם זהו הרגע שלא ישכחו לעולם. הרגע שבו יצאו מהארון - וחשפו את נטייתם המינית. אצל חלק זהו רגע של פורקן מעול כבד, אחרים רואים בכך עניין טבעי לגמרי. ויש כאלה - שהוריהם מראים להם את הדרך החוצה.
אבל אף אחד לא שוכח את הרגע. לפני כ-20 שנה נודע לדבורה לוז, היום בת 73, שבנה הומוסקסואל. לוז, שהיתה ממקימי עמותת תהל"ה (תמיכת הורי לסביות והומוסקסואלים) ועמדה בראשה עד לפני 3 שנים זוכרת את האירוע כאילו זה היה אתמול: "חברה שלי רמזה לי, ואני עניתי 'את שואלת אותי לגבי המיניות שלו?' היא אמרה לי 'אני מנחשת שהוא הומו'. באותו הרגע נפל לי אסימון בגודל של לבנה. ביקשתי שהוא יבוא לספר לי. הוא אמר לי 'כן'. אני קיבלתי את זה באותו אופן שחשתי כשבעלי נפטר כמה שנים לפני כן. אני יועצת חינוכית והיו לי את כל הכלים, וזה לא עזר. הלכתי לרופא לקבל כדורי הרגעה ולי אישית היה מאוד קשה, אבל ביחסים עם הבן הרגשתי שנפלה חומה".
עבור לוז הפכה האימרה הידועה "כשהבן שלך יוצא מהארון, אתה נכנס אליו", למציאות: "חברות שלי שאלו 'לבן שלך אין חברה?' ואני התחמקתי ועניתי 'יש לו הרבה חברות'. אבל זה היה שקר, ושנאתי את השקר הזה. עד שלפני 14 שנה נפגשתי עם יונתן דנילוביץ', שביקש להקים ארגון להורים של גייז, בדומה לארגון PFLAG בארה"ב. העיקרון הוא תמיכה. אני תומכת בך ואת תומכת בי, אבל לא מבקרת אותך". הקבוצות מורכבות ברובן מאמהות, והאבות מהווים רק חלק קטן: "להם יש מנגנוני הגנה", אומרת לוז.

"אני גאה בבן שלי"

אנשי המקצוע מזהים אצל הורים שלושה סוגי תגובה, כשהבן או הבת יוצאים מהארון:
1. רגשות אשם ("במה טעיתי", "מה עשיתי לא טוב", "בעלי אשם, הוא לא שיחק איתו כדורגל", "הכל בגלל שחיפשתי אותו לכיפה אדומה בפורים").
2. הבושה ("מה יגידו השכנים", "מה תגיד הדודה גניה").
3. הדאגה ("לא יהיו לו ילדים", "הוא יהיה כל הזמן לבד").
לא לכל סיפורי היציאה מהארון יש סוף טוב, וכמה מהם מסתיימים בסוף טראגי, כפי שמספרת לוז: "לפני כמה שנים הגיעו לכאן אמא אלמנה ובן זוגה. הילד היה בעתודה וכשנודע במעונות שהוא הומו, פשוט זרקו אותו והוא הלך לצבא. האב החורג לא הסכים לשבת לידו. הוא אפילו לא הלך לשירותים אחרי שהבן היה שם. עד שיום אחד הם הפסיקו להגיע. כשהתקשרנו לשאול מה הסיבה סיפרה האם שבנה נעדר. בבסיס שלו לא ידעו היכן הוא. אחרי כמה שבועות נמצאה גופתו והתברר שהוא התאבד ביריה".
נחמה שטיר, בת 65 מחיפה, שעומדת כיום בראש תהל"ה אומרת: "לכל משפחה יש את הסיפור שלה. זה כל כך הטרוגני. הדבר היחיד המשותף לרוב זה ההרגשה של ההתמוטטות הראשונית. ההרגשה שהעולם חרב לך מול העיניים ברגע. גם לי זה קרה, אבל מכיוון שלא ידעתי מה קורה עם הבן שלי וחששתי לחייו, לא היה איכפת לי וזה הקהה את ההרגשה של האובדן הגדול.
יצא לי לדבר עם הורים כאלה. טלפנה אלי לפני שנתיים אם שאמרה שזרקה את בנה בן ה-16. היא אמרה לו שהוא יוכל לחזור הביתה כשיחזור למוטב, ולי אמרה 'אני חושבת שאם בני היה מת זה היה עדיף'. אני עניתי לה: 'זו בחירה שלך. אני רוצה את הילד שלי חי'. אבל יש גם סיפורים שנגמרים אחרת. אב שהתנתק מבנו במשך חמש שנים והגיע לקבוצת תמיכה הגיע בסופו של דבר להכרה בבנו ובנטיותיו. בסוף אחד המפגשים אמר: 'אני מודה שאני גאה בבן שלי, לי לא היה את האומץ הזה'".

"הלכתי לקבר של אבא וסיפרתי לו"

המפגש האחרון של תהל"ה בחודש מאי נערך בבית האגודה בתל אביב, ביום לוהט של 40 מעלות בצל. אולי משום כך לא הגיע למפגש אף הורה.
ארנון (שם בדוי), בן 27, הגיע, למרות החום, ומספר: "הלכתי לקבר של אבא שלי וסיפרתי לו על עצמי. אחר כך הלכתי אתמול וסיפרתי לאמא. היא אמרה ש'זה IN להיות כזה', אבל אני בחיים לא הרגשתי כל כך טוב כמו אחרי שסיפרתי. עד אתמול לא דיברתי עם אמא שלי. עד אתמול חייתי בשקר. במשפחה שלי היו בטוחים שאני ילד קטן, שבנות יגיעו, אבל הם לא הכירו את האני האמיתי".
אחריו דיבר אלון: "אני סיפרתי לאמא לפני ארבעה ימים. היה לי קשה לבוא לספר, כי גם ככה לא קל - אבא נמצא במוסד סיעודי. אחרי שבילינו כל הלילה, אני והחברים אחרי האירוויזיון, ישבנו אני והיא בשעה 5:30 בבוקר וסיפרתי לה. היא עישנה בשרשרת ולא יכלה להבין. היא אמרה 'אני אוהבת אותך' והציעה 'אולי תיקח פסק זמן ותחשוב על זה'. אני בתקופה מבולבלת ומקווה שיהיה טוב".
דרור מציע לאלון: "תן לאמא שלך זמן. אל תרוץ כל כך מהר. אני סיפרתי לאמא שלי בגיל 17 ורק היום, כשאני בן 26, היא מקבלת את זה. אני בן יחיד, והמשפחה התחילה לקבל באמת את זה שאני הומו אחרי שהבאתי את הבן-זוג שלי לפורום משפחתי ואמרתי 'תכירו'. רק אז אני ואמא התחלנו באמת לדבר על זה".

"אמא בכתה שעות"

בספר "אמא, יש לי משהו לספר לך" מגוללות דבורה לוז ושרה אבני סיפורים ששמעו מלסביות והומואים ומבני משפחותיהם. אחד מהם הוא סיפורו של גל שיצא מהארון בהיותו תלמיד בתיכון: " כשהייתי בן עשר בערך כבר ידעתי שיש אמת בדברים האלה שצועקים לעברי בחצר בית-הספר 'הומו', 'מתרומם'... יום בהיר אחד, בהיותי תלמיד כיתה י' הזמין אותי מחנך הכיתה לשיחה בחדר היועצת החינוכית. אחרי כמה דקות של דיבורי סרק אמרה היועצת 'גל, אני לא מבינה אותך. אתה שונה מהילדים האחרים בכיתה. למשל, למה אתה כל כך כרוך אחרי ריטה?' בסופו של דבר הגענו לנושא ההומוסקסואליות. אני הכחשתי בכל מאודי שאני הומו.
ביום שלאחר אותה שיחה ניגשתי למחנך ואמרתי לו שקשה לי כי אני הומו. הוא הביע מילות תמיכה ואמר שזה לא נורא אם אקום בבוקר אחד עם גבר במיטה לידי. יצאתי מהשיחה מאושר. המכה לא איחרה לבוא. למרות בקשתי המפורשת הזמין המחנך את אבי לבית הספר לשיחה וסיפר לו שאני הומו. הוא אמר לו שעלי לקבל טיפול פסיכולוגי דחוף, כי אולי זה ניתן לריפוי. אבא יצא מזועזע מהשיחה...
יום שישי אחד בתום הלימודים נסעתי באוטובוס הביתה. זה היה אחד הימים שהייתי מדוכא עוד מהבוקר. פתאום פנה אלי מישהו ושאל מה השעה. עניתי לו, ואז הוא צעק 'יא הומו מניאק!' נורא נפגעתי. כל היום עיכלתי את העלבון הזה ובערב סיפרתי על התקרית לאמא שלי. היא היתה לצדי וניסתה לנחם אותי. ואז אמרתי לה: 'אמא, אני הומו, וזה לא ישתנה לעולם. אני בטוח בזה במאה אחוז'.
אמא יצאה מהמטבח ובכתה במשך שעות ארוכות. אחיותי ששמעו את דברי בכו אף הן. אבא נכנס לחדר וכשראה שכולן בוכות צעק עלי 'אתה רואה? אתה הורג אותנו. וככה זה יהיה תמיד. רק קשה יותר'...
לא שהכל ורוד מאז, אבל המצב השתפר. אמא קיבלה אותי וניסתה להבין. אבא, שאין לתאר במילים את הקושי שלו, צפה בכל מיני תוכניות טלוויזיה בנושא הומוסקסואליות כדי להבין. עד היום הוא לא מוכן לקבל את הנושא, אבל הוא מקבל אותי ואוהב אותי".
מספר הטלפון של עמותת תהל"ה: 9587779 - 09.