שתף קטע נבחר

אירובי / רועי צ'יקי ארד

"אירובי", ספרו החדש של רועי צ'יקי ארד, מתאר יום בחייו של אמן האירובי ג'קי קזאן, מגלומניה טהורה בגוף גברי נחשק. הנה פרק מתוכו

הייתי ילד חולני, חלש וחיוור. בגיל 12 הייתי אפילו קרוב מאוד לקפח את חיי. ככל שהסיבה היתה נדירה כך היתה טיפשית: אפי דימם ללא הפסק. באחת הפעמים נתמשך הזרם והתגבר, הדם קלח מצדי נחירי הימני אל תוך צינורית אפרפרה ומשם תופף בצקצוק קצוב לתוך כלי דמוי ארטישוק אשר עמד על הרצפה. הנחתי בנחירַי גלילי נייר טואלט ואפילו תיונים חמימים טבולים בתמצית של ענפי זוטה, שעליהם המליצו בתוכנית פנאי בטלוויזיה, אך הזרם המשיך ולא פסק לרגע קל.
סביבי ניצבו הרופאים בשני מעגלים — האחד של הוותיקים ורצועה שנייה של מתלמדים. דוקטור בסַנטֶר, ועליו נקודות גילוח שחורות, אדם בעל מראה זוטר בסך הכל, הסביר בקול נעים: "שימו לב, אנחנו הולכים לאבד אותו", הצהרה שהביאה עימה כמה רחשושי התרגשות. אל החדר נגרפו עוד ועוד מתלמדים. משימתם היתה ללמוד כיצד לעמוד בפני פציינט שמתעתד ללכת לעולמו, דבר שהאפיל סבר רציני ומקצועי על פניהם, כפי שנהוג בכל הקשור למוות.
שני אנשים עם תגי פסיכולוג ומצלמות וידאו מתוצרת יפן תיעדו את פרצופי הסטודנטים. ייתכן שניתן על כך ציון. ולמה שלא יהיה כן, אם מהרהרים בטובת הכלל? המתלמדים, עיניהם גדולות, ניסו בחוסר חשק נרגש להצילני, כשהמומחים רוחצים ידיים ומחליפים דעות ביניהם, בלאקוניות לחה מעונג, על כדורסל (איני מאשים אותם, הימים היו תחילת שנות השמונים; קבוצת מכבי תל אביב עמדה בפני משחק חשוב במזרח אירופה).
שכבתי על שולחן הניתוחים והחוטים הרפואיים הדוקים לכל אחת מידי. איבדתי את ההכרה אבל ניצלתי לבסוף. שכן סתם כך, בלי כל עילה, נבלם זרם הדם.
הרופאים קבעו בכעס כי אין ספק שבפעם הבאה שאפי ידמם, אמות. אבל על אף גילי הצעיר, ידעתי כי הם אמרו זאת מתוך מרירות ותו לא, וזוהי רק תגובה על הפגיעה באגו הנבואי שלהם. אין לך בעל מקצוע שאינו מעריך את עצמו גם כנביא. גם אני כאיש אירובי חושד שכוחות כאלה מקננים בתוך תוכי ברמה זו או אחרת.
בשל אותו מקרה הגענו, הקזאנים, לידי החלטה לא להסתמך יותר על הרפואה הקונבנציונלית. ואכן עד היום אני נעזר בחומרים אסורים על ידי משרד הבריאות, שכוחם טוב לתפיחת שרירים — אותם גושים אדירים של חלבון חלקלק שמושכים אלי את הנשים הנשואות לועסות המסטיק ואת הנערות.
בפעם הבאה שדימם אפי, בהפסקה הגדולה, נלקחתי אל אחות בית הספר. יוסק´ה רץ למערכת העיתון של אבי, ששכנה באותה עת בבניין מגורים אפור מול בית הספר, צמוד למטה מפלגת התחייה בראשון לציון. בהמלצת אלוף הארץ בריצות קצרות (מי ששנה אחר כך הוכש על ידי פתן ארסי) יצר אבי קשר עם ידעונית אחת, ששפתיים עבות נשלפו מפניה קדימה ושיערה הזכיר קש צהוב (היא דמתה בכל לשחורת עור בחוברת צביעה שאוירה בשוגג בצבעים בהירים). אבא הגיע עם הסובארו ונטל אותי לידעונית זו. היא הניחה יד על לחיי וקינחה את זיעתי. סילקה את אבא, הסתגרה עימי בחדר והשביעה אותי שלא אחשוף לעולם את אשר יקרה.
נותרנו בחושך שעות ארוכות, שבסופן נפסק הדימום, ומאז לא נטף הדם מאפי. הורי — אף שאמרתי להם כי ביום שאחשוף את אשר אירע בחדר הנעול ייפרץ שוב הסכר באפי ואמות — עשו הכל כדי לברר מה התרחש בחדר השינה של הידעונית, שנראתה כמעין בונגלו אנושי, אבל ללא הצלחה.
באופן מיוחד היה חשוב אז לאבי שאגלה מה אירע בחדר הקטן. מן הסתם, כי הוא שילם את דמי הטיפול. אבא נעלב באמת; הוא הרעיב אותי עד שאחשוף את פרטי המקרה ואף הבטיח מתנות כלשהן ליוסק´ה ביילי הקטן, אם זה יחלוץ את הסוד ממני. אבל לשווא.
שיני הזמן הופכות אדם לעיקש, אבל תלאותי הן שונות כנראה. כיום אני כמֵהַ לגלות את פרטי עלילותי המיניות. אוחז בי בולמוס חשיפה ענקי בכל הקשור למין. כשאחת מלקוחות האירובי מביאה אותי לידי שכיבה, לעתים מועבת הנאתי מעצם המחשבה שאיש לא רואה את אשר מתרחש שם. שמח הייתי אילו יכולתי להרפות ממנה מעט, לצלצל לחברים או לכתב הרומני החביב מ"פצפוצים" ולספר את עלילותי בזמן אמת, ואז לשוב למעשה המיטה. אבל כעת איש אינו חפץ לדעת מה עשתה הידעונית. הנושא נשכח לגמרי. נזכרתי בו לפתע, בגיל מאוחר יחסית, בעת החפירות שנערכו מטעם לימודי הארכיאולוגיה סמוך לסבסטיה.
עד היום שנכנסתי לחדר עם הידעונית הייתי הבן המועדף על אבי. מאז, למעשה, התחילה הנסיגה ביחסינו — אלה שתמו באופן סופי כשרכבתי על אופני ההרים מול חוג הקוראים של "אופני מרוץ". אבל זה היה לפני שמונה שנים. שמונה שנים בלי ששוחחנו.
לכן הופתעתי מאוד כשקולו של אבא נשמע בטלפון הנייד תכף אחרי השיחה עם צ´יזיק בקהיר.
"אני מאושר, בן", אמר אבא.
"אבא!"
"כן, שגל עזים".
"סליחה, אבל אני מוכרחה להתרחץ", אמרה ברניס בקול יבש וחסר רגש וגררה אותי לעבר הדלת.
"את מי אתה טוחן שם?", שאל אבא.
"אשתו של מנכ"ל חברת אלקטרוניקה", אמרתי בעודי יורד במדרגות לאחר שהתקשיתי להדוף את צוקי לתוך המעלית.
"הפרעתי לך באמצע הסקס? באיזה שלב היית?"
"תן לי מעט זמן להתרגל לכך שאתה מצלצל אלי".
"להתרגל? מה יכול להיות יותר טבעי מכך שאב יתקשר לבנו?"
"לא דיברת איתי שמונה שנים".
"הבלים. מה אתה עושה עכשיו? אני רוצה לשתות איתך קפה טוב. רק תאמר לי — אני סקרן מאוד — מה שלום צוצו? אני קורא עליו בעיתונים יום-יום אבל ההצלחה שלו בתור פוליטיקאיסט בליכוד אינה מרשימה גברים למשפחת קזאן, ותקן אותי אם אני טועה".
"רבנו. העסק הסתבך. אין לי כוח לספר את שקרה".
"תנסה".
"הוא שכנע אותי למרוד נגד מנהל המגמה, פרופסור בן-צבי. עמדנו בשיעור עם שלטים ובסוף סולקנו. היית צריך לראות את שריון הקשקשים שלבשתי. זה היה שריון קשקשים אמיתי, משהו יפהפה וצבעוני ששימש אבירים".
"אבל פרופסור בן-צבי הוא האבא הביולוגי של צוצו. הוא שוכב עם אמא של צוצו. כולם בראשון יודעים את זה".
"קשה לי לדבר על זה בטלפון".
"חזיתי שהחברות שלכם תסתיים בריב גדול. הוא נטה להשפיל אותך על ימין ועל שמאל ואתה אפילו לא הבחנת בכך. אני זוכר איך חזרת פעם עם דמעות מהטיול הזה לסבסטיה".
"אולי נעזוב את צוצו? הוא חדשות ישנות".
"אתה לא יודע לבחור חברים. הייתי מייעץ לך להתרחק גם מיוסק´ה. הוא מאונן אובססיבי. אחותך ראתה אותו לפני שבועיים בורח מילדים בני שבע בדיזנגוף סנטר ובידו תיק ג´יימס בונד מרופט".
"כן, נוטים להתבלבל בינו ובין ´החציל´".
"אבל ל´חציל´ יש בדיחות מעולות, בדיחות על תחת. הוא בדרן מהמדרגה הראשונה. יוסק´ה חסר כל כישרון. אחותך אמרה על יוסק´ה שהוא נראה היום ´זוועה עולמית מפוצענת´".
"מה שלום גבעון באמת? לא דיברנו כמעט חצי שנה. הבנתי שאתם בקשר רציף".
"כלומר מה שלום דורית? קרא לה דורית. אתה היחיד שעדיין מתעקש להשתמש בשם גבעון. מעט ליברליות לא תזיק לך".
"אני טיפוס שמרן. קצת קשה לי לחשוב עליו כעל אשה", אמרתי.
"ובכן, דורית מתפרנסת לא רע מההופעות שלה, הדראג הזה זה משהו. כדאי לך לבוא להופעה אחת".
"זה לא הקטע שלי".
"יש שם המון יפהפיונות. נצמדתי לתחת של אחת כשהיא רקדה. אני אוהב תחת. אין דבר יותר יפה מתחת של בחורה משומן בשמן אגוזים, כשהיא שוכבת אצלך במיטה, עירומה כולה ו..."
"די. איפה ניפגש?"
"עוד חצי שעה באפרופו הבימה. ותחכה להפתעה גדולה מאוד".
"אני שונא הפתעות. אתה חייב לספר לי מה זה".
"סבלנות. איך שאומרים, והמשכיל יידום בעת ההיא".
הגעתי למסעדה בזמן שנקבע וחיכיתי במרחק מה בחוץ, בצל הרך של גן יעקב — אותה מרקחת של גשרים ועצי שִקמה בין הבימה, היכל התרבות, ביתן הלנה רובינשטיין ואפרופו, שהתכסתה והתלחלחה בנוזלי גוף, הומלסים וכתובות גרפיטי שאינן מבשרות על רעיון משמעותי כלשהו.
אבא הגיע כדקה יחידה אחרי, רכוב על אופניים כפרש נהדר וצבעוני, ואז ירד בזינוק, קשר את האופניים לברז כיבוי, לחץ את ידי חלושות ואמר בפיזור נפש "קח. היישר מהדפוס". זה היה הגיליון האחרון של "אופני מרוץ" עטוף ניילון אפרפר מרשרש.
"זו ההפתעה?"
"עדיין לא, בן", אמר. "חכה. אל תיראה מאוכזב. אתה תהיה מאושר אחרי שתשמע במה מדובר".
הוא ניסה ליישר או לפחות לווסת את השִפְעה שהצטברה במעלה עניבת דונלד דאק, שקודם לסידור יצאה מכלל שליטה וגם עכשיו, כשטופלה, נראתה מגוחכת למדי. תוך כדי כך הוא הוציא את הציפורן האדומה בדש החליפה והשיבה למקום. לפתע מצאתי את עצמי מחבק אותו, את אבא. באקט שלא היה נעים לא לי ולא לו. "נו, מה אתה מתכנן שם?", שאלתי. "למה אני צריך לצפות?"
"לאשתי", הוא אמר בגאווה. שיערו תפח הודות לרוח מפתיעה ומאובקת שניתכה בין השיחים האפורים שבגן. זה היה שיער גדול, בצבע שחור עז, צבוע משורש ועד קצה. מעולם לא ראיתי שיער כזה במציאות אצל אדם אחר. אולי רק בספרים שתיארו אנשים מהאימפריה האוסטרו-הונגרית. מבנהו יכול היה להזכיר טורבן.
"אני מקווה מאוד שלא חזרת לאמא".
"אתה רוצה להגעיל אותי? יש לי אשה חדשה. אתה יכול לקרוא לה אמא, אם תתעקש על כך. אמך המשוגעת קשישה מדי בשבילי. התאווה המינית שלי אדירה".
"ספר לי עוד על החברה שלך".
"זו עלמה די צעירה. בקיאה לא מעט בתרבות, ניתן לומר אשת ספר, אוהבת להשתפשף. אל תיבהל, אבל היא למעשה בת 25".
"אבא, היא יותר צעירה ממני".
"אתה באמת לא צעיר כבר".
"על מה אתם יכולים לשוחח? היא ילדה".
"היא לא ילדה. היא בחורה עם ראש על הכתפיים שיודעת לעשות תרגילים מדהימים במיטה. היא התחילה עכשיו תואר ראשון בספרות באוניברסיטה נהדרת, האוניברסיטה הפתוחה. היא מאוד מרוצה. אנחנו הולכים לים ואוהבים לשתוק. והתחת — שלא מן העולם הזה. ובכן, אני הולך לדבר עם אמך ולסדר את הגירושים סופית, ואחר כך, ביום רביעי הבא, החתונה".
"אתה מעוניין לומר שכבר שכרת אולם חתונות והדפסת הזמנות?"
"אני מתכנן להתחתן מתחת למים", אמר ברצינות והביט במי העיפושים של המזרקה, כדי לבדוק כיצד שיערו השחור מסתער על הסביבה. "זה הרבה יותר פשוט. בלי הזמנות ובלי עוגה".
"ומי יהיה הרב? איזה רב ייכנס מתחת למים?", שאלתי.
"היא רוצה חתונה חילונית, אז למה לא? הסופר המפורסם דן גרוסמן, שכותב על סמים, ינחה את החופה. היא אומרת שהוא נהדר וקנתה לי ספר שלו שאני חייב לקרוא".
"זה באמת ספר טוב?"
"עדיין לא הצצתי בו ברצינות. אבל כבר קניתי עוד שני עותקים של הספר. טוב שיהיה. הוא אמור להיות סופר יוצא מן הכלל". לפתע נבהל לראות את הכלב, שקשרתי אל אחד הכיסאות המטונפים. הוא שאל אותי, "זה שלך?"
"אני רק שומר עליו. זה של חבר". לא התחשק לי לדבר על צ´יזיק.
"אשתי אוהבת כלבים. אשתי החדשה".
"ככל שהן יפות יותר כך הן יותר אוהבות כלבים".
"לא היה לי כוח להתווכח איתה על הנושא הזה, אבל אתה יודע כמה אני לא אוהב כלבים. אין בהם... מקוריות".
הומלס, ששכב, ישן, על אחד הספסלים, הזקיף את ידו לפתע כבסרטי זוועה. הוא חרחר והתחנן לעזרה. פניו היו מצולקות בחתך, או שהיתה זו כוויה גדולה, והוא נראה כעומד למות.

מתוך "אירובי" מאת רועי צ'יקי ארד, הוצאת שדוריאן, 139 עמ'

ארד, 27, חי ופועל בתל-אביב. ספרו הראשון, "הכושי", ראה אור בהוצאת שדוריאן בשנת 2000.






 תגובה חדשה
הצג:
אזהרה:
פעולה זו תמחק את התגובה שהתחלת להקליד
לאתר ההטבות
מומלצים