נישואים שניים: איך שורדים את זה טוב יותר

עד שהספר "אהבה בסיבוב שני" ירד לדפוס, הוא נשא את השם "עודף משקל", שעלול היה להפוך אותו למשהו שנראה כמו מדריך דיאטות. אבל הכותבת, אדיבה גפן, אומרת שאין מדויק מהשם הישן לתיאור המצב: "זוג שמתחיל פרק ב' אינו דומה לזוג צעיר שמתחיל מאפס, שוכר דירה, בונה מדפים ושם בסלון צנצנות עם קוצים. בסיבוב השני יש ילדים, לפעמים הרבה, ורכוש, ובעלי-חיים שצריך לחלק, זה המון מטען עודף וכל דבר הוא פצצת זמן".
ומי כמוה יודעת. ארבע שנים אחרי שכתבה (עם אילת רדין) את "היום שבו מתה האהבה", העוסק בחורבן בית ראשון, היא מוציאה את "אהבה בסיבוב שני" ("זמורה-ביתן") המכיל עשרות סיפורים מרתקים, בטעם חמוץ-מתוק, שמציגים זוויות שונות בדרך לבניין בית שני – פרק ב' של חיי הזוגיות. נשים, גברים וילדים שפכו בפניה את הלב, ובין העלילות היא שזרה גם את סיפורה. כבר 20 שנה מטפחת גפן את פרק ב' המאושר מאוד שלה עם אהרל'ה מידן, מנכ"ל רשת "הום סנטר". "דרכנו לא תמיד היתה סוגה בשושנים, כי שישה ילדים זה שישה מטעני צד", היא מודה, אך בפרק ב' היא רואה את ניצחון התקווה על הניסיון, ולכל מי שחווה פרידה היא מייעצת לא לזלזל במתנת האהבה. "זה נשמע כמו הקיטש בהתגלמותו", מחייכת גפן, "אבל זו האמת – אהבה היא מתנה מאוד גדולה. כשהיינו צעירים, ביזבזנו אותה ברוב טפשותנו, וכשהיא מתגלה שוב, באמצע החיים, חייבים לשמור עליה מכל משמר".
ספרה הקודם הפך אותה למעין כוהנת של גרושים וגרושים-שבדרך. "הוזמנתי להרבה פאנלים, וכל הופעה הניבה פניות מאנשים נוספים שרצו לשתף אותי בסיפור שלהם. פעמים רבות שמעתי את עצמי מתנצלת ומסבירה שאני לא פסיכולוגית ולא מטפלת, שלא קיבלתי רשיון לזה. העניין שלי הוא בבני-אדם, ואין לתאר כמה אנשים זקוקים שיקשיבו להם. גם אני הייתי במצב הזה כשהתגרשתי. אמנם הייתי מוקפת חברים, אבל הייתי לבד, ומה שראיתי בבוקר, במראה, היה רחוק מלהיות נחמד. כשמתגרשים בלי ילדים זה דבר טכני, יש אנשים שאפילו שוכחים את זה, אבל גירושין עם ילדים, בעיקר אם היתה שם אהבה, היא עלבון נוראי ותחושת כישלון נורא".
אדיבה גפן, בת 60 ("זה נשמע מבהיל, אבל זה גיל נהדר"), חיפאית במקור, נישאה ליגאל גפן, אותו הכירה מגיל 16, והלכה אחריו לבאר-שבע בעקבות עבודתו כפיזיקאי. היא הקימה וניהלה בית-ספר לחינוך מיוחד ("העבודה הכי חשובה שעשיתי בחיי"), וכשנוסד תיאטרון באר-שבע קיבלה על עצמה את תפקיד הדוברת. בין לבין גידלה בית חם עם שלושה בנים ומיליון חתולים, עד שהרגישה שהיא חייבת לקום וללכת.
"התחתנתי עם איש שאהבתי מאוד, עשינו ילדים מקסימים, אבל בקטע מסוים מתה האהבה. אולי השתנינו עם השנים, אולי הפסקנו להיות חברים, ודווקא מפני שהיתה אהבה גדולה, הכל הפך לכועס ומר, הילדים ראו אמא עצובה ואבא כבוי והיה רע. תקופה ארוכה נאבקתי עם עצמי: אולי אני טועה? ניסינו, נסענו לאמריקה, הלכנו לטיפול זוגי, חברים ניסו לתווך, אבל כשזה מת, שום דבר לא יעזור. אני לא מטיפה לגירושין – במיוחד כשיש ילדים, אני חושבת שצריך לעשות מאמץ גדול מאוד ולהישאר בבית הראשון – אבל אם זה כבר מת, ברור לי לגמרי שצריך להיפרד ולהתגרש. אתה חייב את זה לעצמך. אתה חייב לחיות בכבוד. נכון, גירושין זה תקופה מחורבנת, אבל היא עוברת, ובמבט לאחור אני בטוחה שבהחלטה לקום ולצאת מהבית נתתי לילדים שלי את בריאות הנפש שלהם. המון זוגות לא מתגרשים בגלל מה שהם מגדירים 'טובת הילדים', אבל להיות ילד בבית שבו ההורים רבים וכל דקה משהו עלול לעוף עליך, זה הרבה יותר נורא".

- אילו ידעת כמה קשה יהיה להתגרש, היית עושה את זה?

"אולי אחרת, אבל כן, מפני שזה היה עניין של להיות או לחדול. זו היתה מלחמה על איכות החיים שלי ואני באמת חושבת שלכל אחד מאתנו יש זכות לבחור עם מי הוא רוצה לחיות. בצעד שעשיתי, עם כל הקשיים שנלוו אליו, הראיתי לילדים שלי שיש להם זכויות על חייהם. אילו הייתי אינדיאנית, היו קוראים לי 'האישה שהולכת קדימה'. בניגוד לאשת לוט, אני כן מסתכלת לאחור וכן לומדת מהטעויות, אבל בעיקרון אני מאמינה שצריך לשלם מחיר כדי לשפר את העתיד".
את הנתונים המדאיגים בנושא הגירושין – זוג אחד מתוך שלושה, בעיקר במעמד הבינוני ומעלה – מייחסת גפן לעלייה בתוחלת החיים ("פעם התחתנו מתוך כוונה לחיות יחד עד גיל 55, וכיום מדברים על 60 שנה יחד. אין ביקום בעלי-חיים שחיים 60 שנה יחד") וגם לפמיניזם, "שהפך אותנו לנשים עצמאיות ובעלות מקורות הכנסה". והיא מסבירה: "כשהתגרשתי, יצאתי בלי רכוש, אבל ידעתי שאמצא עבודה. כי מי יוכל להחזיק אותי בבית? כיום, הנשים עצמאיות, דעתניות ולא פוחדות, אבל השמרנות עדיין קיימת. כשגבר מוצא אישה אחרת, כולם סלחנים כלפיו. אומרים שזה בטח בגלל שאשתו לא היתה מספיק טובה. כשאישה עוזבת – זה בלתי נסלח".

- כשהתגרשת, היה ברור שהילדים נשארים אתך?

"בכלל לא. כשהודענו לילדים על הפרידה, הם קיבלו את זה מצוין, להפתעתי הרבה, ורק אמרו שמאוד חשוב להם להישאר יחד. הם אהבו את הבית שלהם, רצו להישאר בו, וכיבדנו את בקשתם. בעלי לשעבר לא הסכים לצאת מהבית, אז הוא נשאר בבית עם הילדים ואני שכרתי דירה עם חברה טובה, לא רחוק מהם. אחרי שנה עברתי לתל-אביב, הפכתי את התחביב שלי למקצוע כשהתחלתי לעבוד כדוברת תיאטרון 'הבימה', ולאט לאט התחילה נדידת הילדים אליי, ואני אסירת תודה לבעלי לשעבר על שלא עמד בדרכנו".

- ידעת אז שיהיה לך סיבוב שני?

"לא ידעתי, אבל רציתי. נורא רציתי לאהוב, להיות נאהבת, ולהראות לילדים שלי שיש מי שאוהב את אמא שלהם. רציתי למצוא אהבה מפני שחשבתי שבמקום בו יש אהבה, יש הכל. אבל בהתחלה אפילו לא נשאר לי זמן לפחד מהלבד, מפני שכל הפחדים שלי התרכזו בילדים: האם איבדתי אותם? האם הם מאמינים לאלה שמדברים עלי כעל אמא שנטשה את ילדיה? ומה הם מרגישים כשהם באים אלי לשישי בערב ואוכלים על השטיח מפני שעוד אין כסף לשולחן אוכל? כל הדברים שהם נורא טבעיים כשגרים יחד הופכים פתאום לבעיה, ואחרי הגירושין הילדים מקבלים הרבה עוצמה ונפח, שמהולים באינסוף רגשות אשמה על מה שעוללת להם".

- אהרל'ה היה הגבר הראשון שלך כגרושה טרייה?

"לא, היתה לי תקופה שאני קוראת לה 'תקופת הילדה הרעה', תקופה של חיפושי דרך וסטוצים, אבל עם אהרל'ה היה ברור, ממש מההתחלה, שזו אהבה. סיפור ההיכרות שלנו נורא מצחיק. נסעתי לאכזיב עם חברה טובה, עמדנו, שתינו, מישהו ערך היכרות, וכשאמרתי שקוראים לי אדיבה, אהרל'ה אמר 'כשהייתי ילד, הייתי מאוהב בילדה שקוראים לה אדיבה'. שאלתי 'מאיפה האדיבה שלך?' והוא אמר 'מחיפה'. באותה תקופה היו שתי אדיבות בחיפה, אז שאלתי מאיזה בית-ספר היא, והוא ענה 'השילוח', אז אמרתי 'זו אני!'. שנינו היינו נורא נרגשים. זה היה חצוצרות וזיקוקי דינור. אבל אני נסעתי לבאר-שבע, הוא נסע לתל-אביב ונגמר העניין. אחרי חודש קרה משהו שבעיניי הוא אצבע אלוהים. אהרל'ה הלך למילואים בלבנון, וכיוון שהוא קצת אסתמטי, העבירו אותו לבאר-שבע. הוא הרים טלפון ואמרתי לו, 'אין אצלנו דבר כזה, פגישה עם מילואמיניק'. כשקבענו לארוחת ערב, ביקשתי מחברה שלי שתבוא לחלץ אותי מהמסעדה, אבל היה ברור לשנינו שזה סיפור אהבה.
"לקח לנו יותר משנה להתחבר, וכשאהרל'ה סיפר לחברו, המחזאי דני הורוביץ, שאני עוברת לגור אתו, הוא נתן לו עצה – 'אל תיקח את זה כמובן מאליו'. עד היום, כל בוקר אני אומרת את זה מחדש. אנחנו לא נשואים, אז כל אחד יכול להגיד שלום וללכת, אבל אתה לא עושה את זה מפני שכבר יש קורים מעודנים של אינטימיות וחברות טובה, ואתה רוצה להשקיע בקשר כדי שלא ידעך. אז יבוא מישהו ויטען שאילו הייתי משקיעה בפרק א' כמו שאני משקיעה עכשיו, יכול להיות שלא הייתי מתגרשת מהאיש שנתן לי שלושה ילדים מקסימים, ואולי זה נכון, אבל את החוכמה הזאת רוכשים רק עם הגיל".

- למה את ואהרל'ה לא התחתנתם?

"אף פעם לא החלטנו שלא להתחתן. מדי פעם הייתי מקנטרת את אהרל'ה, 'למה אתה לא מתחתן איתי? איך זה שאתה אפילו לא מציע לי?', ופעם שאלתי את זה ברצינות, הרי לכולנו יש חלום של זר והינומה, והוא ענה לי תשובה כל כך יפה, שחדלתי להציק לו. הוא אמר: 'זה כל כך טוב, עד שאני מפחד לשנות. מי יודע מה יהיה אם נתחתן?' למען האמת, המחשבה על כניסה נוספת לטקס דתי קצת מפריעה לי. אבל יש לנו הסכם ממון שמסדיר את כל ענייני הרכוש. אנחנו שניים שצריכים לבחור מה הכי טוב להם. ממרומי הגיל שלנו, כשאין הורים שעומדים על ראשינו להתחתן, וגם הילדים לא לוחצים על חתונה, הכי טוב לנו ככה".

- מה היה הקושי הגדול ביותר בפרק ב'?

"הילדים. הם עלולים להיות גורם מאוד הרסני בשלב של זוגיות שנייה, מפני שאנחנו מגיעים אליו עם רגשות אשמה כלפיהם. בהתחלה שלנו גרנו בדירה פצפונת, עם שלושת הבנים שלי, אסף, יואב ויוני, כשממול שלושת הילדים של אהרל'ה, אסף, אורי ונועה. כנופיה. פתאום התקבצו תחת גג אחד ילדים בכל מיני גילאים, וכשכולם ישנו אצלנו, כיסינו את הרצפה במזרונים, שורות-שורות. כשהם התחילו לאבד עניין, היה צריך להשקיע המון מחשבה באיך לבנות משפחה: באיזה חדר יישנו שלושת ילדיו כשהם באים להתארח, כדי שירגישו שהם באמת רצויים, ואיך מגיבים כלפיהם שלושת הילדים שגרים כאן קבוע.
"בנושא הילדים, חייבים לטפל עם הרבה זהירות ומחשבה, ובעת הצורך להיעזר במטפל מקצועי. זאת לא בושה. אנחנו לא הלכנו אף פעם לטיפול, אבל אני לא אגיד שלא היו תקופות קשות. לפעמים הילדים שלי תרמו לזה ולפעמים הילדים שלו. זה היה סיר לחץ. למזלנו הרב, אשתו לשעבר של אהרל'ה, שרצתה בטובת הילדים, אפשרה לו להיכנס הביתה ולראות אותם מתי שרצה".

- אז מה את מייעצת לנשים שנכנסות לפרק ב'?

"עצה חשובה היא להתיר לבן-הזוג החדש את האינטימיות עם ילדיו. אני רואה הרבה נשים שנלחצות מזה: למה הוא הולך לבית של אשתו לשעבר? למה הוא מבלה עם הבת שלו שם, על חשבוני? אשה חייבת להבין שמגיע לילדים לקבל זמן פרטי עם אביהם. נכון, הם באים גם לדירה החדשה של אבא, אבל הם רוצים שאבא יישב איתם בבית שפעם היה ביתו ויעשה להם מקלחת ויכין איתם שיעורים, והאשה של פרק ב' חייבת לכבד את זה. בעיניי, זה הדיבר ה-11: כבד את ילדו של בן-זוגך כאילו היה זה ילדך, והרבה יותר מכך. השתדלו להיות נדיבי לב, רחבי אופקים ואם אפשר, גם חירשים, אילמים ועיוורים. ואל תשכחו לספור עד 1,005 לפני שאתם מעבירים ביקורת על ילדיו של בן-הזוג. הם תמיד מושלמים".
אדיבה גפן מדגישה שחובה לשמור על קשר עם הורי ה"לשעבר", מפני ש"הם הסבא והסבתא של הילדים. אני אסירת תודה על מה שאמא של בעלי לשעבר נתנה. היא היתה חמותי האהובה ואני הייתי כלתה האהובה, וזה לא השתנה ברגע שהתגרשנו. בתקופות הכי לא טובות שמרתי על קשר עם הוריו והרגשתי שזה חלק מחינוך הילדים, שיידעו שדברים עלולים לעלות על שירטון ושאפשר לבנות משהו חדש, אבל את הישן לא זורקים".

אדיבה גפן מציעה: שבועת הזוגיות השנייה

וזו לשון ההתחייבות עליה ממליצה גפן לבני-זוג שמקיימים פרק ב': "מתוך רצון להעמיק את הקשר ואת הזוגיות אנו מתחייבים, זה כלפי זה, לבנות יחד קשר זוגי שני, מתוך כבוד, שיתוף ואהבה. שיהיו רגישות והקשבה למלים ולשתיקות ולרחשי הלב, רגישות זה לזה, ולכל יקירינו, שהם חלק מבניין הבית השני. נעשה הכל כדי שכל בני ביתנו יהיו חלק מחיי האהבה שלנו, וכל זאת מתוך צמיחה משותפת וכבוד הדדי.
"אנו מתחייבים שנדע לקבל זה את זה כמות שאנחנו, בלי לרצות לשנות את האחר והמיוחד שבנו.
"אנו מתחייבים שנדע לקבל ולאהוב את ילדי שנינו כמו את עצמנו.
"אנו מתחייבים שנדע לשמור על מתנת האהבה. שנשמור על מה שיש גם בימים קשים ומעייפים. שנדע לתת ולקחת, לאהוב ולהיות נאהבים".