השבוע של הזאב והשועל

זה היה אחד השבועות המדיניים האינטנסיביים ביותר, שלווה שוב בהרבה דם וטרור. שבוע שבו כולם דיברו הרבה – אבל השיגו מעט. אבל בעיקר, זה היה השבוע של הזאב והשועל, שני השחקנים המרכזיים שכיכבו בזירה בגדול. כל אחד, בפינה שלו.
הזאב, אם תרצו, הוא השליח האמריקני ג'ון וולף, מי שאמור למעשה להביא ליישום מסמך מפת הדרכים. יש מספיק גורמים בישראל שמחזיקים אצבעות לכישלונו. חלקם מחזיקים אותן ליד שולחן הממשלה. בחוזקה.
השועל הוותיק הוא מי שכבר מחקו אותו – יאסר ערפאת, ששוב חזר השבוע למרכז העניינים והוכיח שאין לו מחליף. שרון וערפאת נעולים בעימות הזה, ואין בלתם. ומה עם אבו מאזן? אבו מי? האם יש לו סיכוי לקאמבק?

בואו של הזאב

כשהשליח מטעמו של הנשיא בוש ליישום מפת הדרכים, ג'ון וולף, נחת בארץ במוצאי שבת, ועידת הפסגה בירדן הפכה לזיכרון רחוק, מעומעם. רצח ארבעת החיילים במחסום ארז, ניסיון החיסול הכושל של בכיר החמאס רנטיסי והפיגוע הקשה בקו 14 בירושלים מחקו את הפסטורליה של עקבה. בירושלים אמרו בציניות: "תמיד גל של פיגועים מקדם את פניהם של השליחים האמריקנים. הפעם הגל הקדים את השליח".
וולף לא ביזבז זמן. שעות לאחר הנחיתה כבר קיים פגישות עם ראש השב"כ, אבי דיכטר, ועם מנהל לשכת ראש הממשלה, דב ויסגלס. המטרה היתה קודם כל להבין מה קרה מאז עקבה. אבל בירושלים כבר הגיעו למסקנה, שלוולף אין על מה לפקח. הטענה היתה שישראל מפנה מאחזים, משחררת אסירים - והפלסטינים מצידם אינם מבצעים את חלקם בעסקה. אפס פעילות נגד הטרור, אי הסכמה לקבלת אחריות ביטחונית. אז מה יש לדבר על פיקוח?
האמריקנים, בינתיים, הבהירו שלא כל מה שעשתה ישראל מקובל עליהם. למשל ההתנקשות הכושלת ברנטיסי. קונדוליסה רייס, היועצת לבטחון לאומי, התקשרה ללשכת ראש הממשלה וביקשה מדב ויסגלס הבהרות. השאלה הדומיננטית היתה "למה עכשיו?" יומיים אחרי השיחה הזאת, נחת ויסגלס לשיחות הבהרה בוושינגטון ונדרש גם להשיב על השאלה "למה בכלל".
האמריקנים רצו להגדיר מחדש את כללי המשחק, כדי לא להיות מופתעים שוב. שר החוץ פאוול והיועצת רייס טענו שההגדרה של ישראל למונח "פצצה מתקתקת" מרחיבה מדי. דרג פוליטי-מדיני הוא לא פצצה מתקתקת, טענו האמריקנים.
ראש השב"כ דיכטר הוזעק לוושינגטון כדי להסביר. דיכטר, ניסה להסביר שרנטיסי, כמו בכירים אחרים ברשימה השחורה של ישראל, הם בגדר "בתי חרושת ליצור פצצות מתקתקות", אם לא "פצצה מתקתקת" של ממש. בממשל לא השתכנעו. בסוף גברה, איך לא, הגישה האמריקנית: להתנקש רק בפצצות מתקתקות - לפי הספר.
בינתיים, בארץ, ניסה וולף להבין מה קורה. בירושלים היו גורמים שלגלגו על חוסר הניסיון של המשלחת האמריקנית – אבל במקביל עידכנו אותה בפרוטרוט על פינוי המאחזים שהחל, בכיסוי תקשורתי נרחב. המשחק, ששמו "מי מבצע את מה שהתחייב בעקבה", החל – ובינתיים, במשרד ראש הממשלה משוכנעים שישראל מובילה. לפחות השבוע.
ג'ון וולף הוכיח עצמו כספוג, בעל יכולת קליטה מהירה. הוא ישב עם הישראלים ועם הפלסטינים, וכבר גיבש הבנה ראשונה של גודל האתגר שלפניו. אל תזלזלו בוולף. בשבועות הקרובים עוד נשמע עליו, בצורה משמעותית יותר.

השועל חוזר לזירה

כשצילצל אליו נשיא מצרים חוסני מובארק פעמיים בתוך 24 שעות, ידע יאסר ערפאת שזהו זה. הזקן חזר ובגדול. בשבועיים נמחקו כל ההישגים שהצליח ראש הממשלה אבו מאזן לצבור. או שמדברים עם ערפאת, או שלא מדברים.
רשמית, העניק ערפאת לאבו מאזן כבוד רב: הוא יצא עמו יחד שוב ושוב לעיתונאים ודאג להפגין כלפיו קרבה. אבל חיבוק הדוב היה למעשה לפיתה עזה מצדו של מי ששולט באמת – כלפי מי שזה עתה הומלך. וערפאת, אל תטעו, נהנה מכל רגע.
בעקבות הפיגוע בקו 14 ושורת החיסולים שבעקבותיו, מכנס הראיס בסוף השבוע שעבר במוקטעה ישיבות ביטחוניות, דופק על השולחן וזועק: "ביטחון זה ביטחון, ורשות אחת זה רשות אחת". אבו מאזן, באותה שעה, מי שאמור לככב במרכז הזירה, עובר בעיתוי אומלל ניתוח עיניים בירדן. אם אתה לא שם, אתה לא קיים.
המצרים, ב"עידוד" האמריקנים, פותחים בהפעלת מכבש לחצים כבד. לשטחים מגיעה משלחת רמת דרג של המודיעין המצרי. שני ראשיה, מוחסיין נועמאני ומוסטפה אל-בוחיירי, אנשים קשוחים ורחבי מימדים, מבהירים לפלסטינים שהנשיא מובארק לא שלח אותם כדי לשחק משחקים. הרעיון הוא להשיג "הודנה", בין הרשות לפלגים הפלסטינים ובראשם החמאס, כמנוף ליישום מפת הדרכים.
המצרים מבקשים 6 חודשים של הפסקת אש מוחלטת - גם בשטחים וגם בישראל. הם עושים את הדרך מלאת האבק ממרכז עזה לביתו של מנהיג החמאס, השייח אחמד יאסין, בשכונת סברה. שם מתברר סופית כי בחמאס דורשים לראות מראש אילו התחייבויות וערבויות נותנים ישראל והאמריקנים. אין פריצת דרך. הרבה אבק צברו מכוניות המרצדס השחורות של המצרים, אבל מעט תוצאות. הם מנחמים את עצמם בכך שהחמאס, בניגוד למה שהצהיר בעקבות ניסיון ההתנקשות ברנטיסי - לפחות מוכן לדבר.
ביום שני חוזר אבו מאזן מירדן ומתחיל בניסיונות הידברות משלו עם החמאס. במקביל, נשלח מוחמד דחלאן לפגישות עם האלוף עמוס גלעד. אבל זה מאוחר מדי - ערפאת כבר מושך בחוטים. ביממה הקרובה הוא יקבל שתי שיחות טלפון מפצירות מנשיא מצרים מובארק. ולא רק הוא - העולם כולו הולך ומתקפל מול המוקטעה. בכירים אירופים רבים מסרבים לבקשות מצד ישראל וארצות הברית להחרים את ערפאת.
לקראת סוף השבוע חוזר אבו מאזן לרעיון העתיק (של ערפאת…) ומציע לפלגים השונים להצטרף למעין ממשלת אחדות. הפנסיונר חיידר עבד אל שאפי מגוייס לניסיון תיווך - אבל בפלגים ממשיכים לדרוש הבהרות על נאום עקבה הפשרני.
ובכלל, בחמאס ובג'יהאד לא אצה הדרך. ראשיהם מציעים נוסחה, לפיה גם במהלך ההודנה והפסקת האש ימשיכו חיילי צה"ל והמתנחלים להוות מטרות לגיטימיות. התנגדות לכיבוש כן; פגיעה באזרחים בתוך הקו הירוק - לא. אבו מאזן ודחלאן יודעים היטב שאריאל שרון ידחה על הסף הסכמה כזו. המגעים נמשכים, והציר דחלאן-גלעד הופך כמעט יומיומי. או יותר נכון - לילי.

ומה הושג?

השבוע הזה מסתיים עם בואו לכאן של מזכיר המדינה האמריקני קולין פאוול, שכבר אמר מראש כי אין לו ציפיות גדולות.
מה כן הושג בשבוע הזה? נפתח ציר הידברות יציב יחסית בין ישראל לפלסטינים, אמנם במישור הביטחוני בלבד. האמריקנים יצרו נוכחות קבועה יותר באזור בדמותו של השליח וולף - שאולי יפעל באופן תקיף יותר כלפי הצדדים בשבועות הקרובים. תחילת פינוי המאחזים הבהירה לאמריקנים כי שרון רציני באשר להתחייבויותיו - והלחץ, נדמה, גדול יותר כעת בצד הפלסטיני.
אבל הטרור לא נפסק, והפלסטינים טרם הסכימו לקבל אחריות לחלקת אדמה כלשהי. ערפאת חזר לתמונה, בניגוד לרצונן של ירושלים ווושינגטון. וגם ההודנה, אותה הסכמה פנים-פלסטינית - טרם נחתמה.
מסלול התקווה שהחל בעקבה לא נעלם, אבל החול והדם של המזרח התיכון טישטשו אותו היטב. זה היה השבוע של הזאב והשועל. שבוע היונה עדיין רחוק.