ביקורת: אדית פיאף ללא נשמה

חייה של אדית פיאף מספקים חומרים דרמטיים לרוב, אבל המחזה שכתבה פאם ג'יימס האנגלייה הוא מעין סקירה שטחית של חייה מעלייתה מאשפתות לתהילה הגדולה ועד לשקיעתה באדי האלכוהול והסמים. בעיקר מתמקדת ג'יימס באוסף הגברברים שליוו אותה. אין במחזה ניסיון לבחון מחדש את המיתוס של הזמרת, אלא רק לחזק את המיתוס ולתת לו זוהר נוסטלגי באמצעות השירים היפים.
רמה מסינגר מגישה את שיריה של פיאף בעוצמה רבה ועם הרבה נשמה. קולה נשמע לעיתים ממש כמו קולה המחוספס של "האנקור הקטן". בקטעי המשחק, לעומת זאת, הביצוע יותר בעייתי, כאילו היא מחקה את הדמות ולא ממש חיה אותה. אחרי ההפסקה המצב משתפר, הן בגלל שהמחזה מאפשר למסינגר לפתח יחסים קצת יותר מורכבים עם דמויות אחרות, והן בגלל שכנראה יותר קל לה עם הזמרת המפורסמת והצינית בתהליך ההרס העצמי.
מסביב למסינגר בונה הבמאי לסלי לאוטון הפקה חלקה ואפקטיבית, אך בסופו של דבר, לא מרגשת. אולי זה בגלל שהכל מהוקצע ומעושה מדי. בשביל סיפור על זמרת שעיקר פרסומה בא מהיותה טבעית ואינסטינקטיבית ולא ידעה להבדיל בין החיים לשירה, הרי שחוסר הספונטניות של ההפקה מרחיק את המופע מכל אפשרות באמת לחוות את החידה של האישה הקטנה והאמיצה, שהתמכרה לחיים ללא כל חרטות.
על הבמה שרים על זה, אבל לא מרגישים את זה. מה שמרגישים זה שואו שמתוכנן היטב ומהנה לפרקים, ללא גרם אחד של נשמה יתרה.