לחיי האהבה

מי לא נגע בו: טירסו דה מולינה, מולייר, ביירון, פושקין, ז'אן אנוי, מקס פריש, אלבר קאמי. ומוצארט, כמובן. אחרי 400 שנה כמעט של דון ז'ואנים שמסתובבים בתרבות המערב, אי אפשר עוד לחשוב על דמותו של הדון מבלי שנקודת המוצא תהיה האופרה "דון ג'יובאני" והליברית המדהים של לורנצו דה פונטה.
מאז ימי הרנסנס, יצרה תרבות המערב רק שני מיתוסים גדולים. באחד כבר עסקנו, זהו פאוסט החמקמק, שמדי כמה עשורים שב אלינו בגלימה שונה וחדשה. השני חמקמק עוד יותר: מיהו בעצם דון ז'ואן? איש שאינו יכול שלא לאהוב? דמות טראגית של התגלמות הכמיהה הנואשת? מטריד מיני סדרתי? אשמאי פאתטי? אדם שיודע לצחוק לנוכח האבסורד הגדול של קיומו על אדמות, וגם יודע שימיו קצובים ואין אלוהים (זו הגרסה של אלבר קאמי), או אחרון המאהבים הגדולים שקמו לעולם, וחבל שהוא יושב רק בעולם האידאות? ואולי הוא כל אלה ביחד, או חלקים מכל אלה שמצטרפים, כל אימת שנולדת יצירה חדשה שהדון הוא גיבורה, לתצרף מאד יוצא דופן, תמיד מרתק, תמיד מעורר שאלות.
טירסו דה מולינה היה נזיר ספרדי שהעלה את סיפור חייו הבדיוני של אציל נואף על הכתב. שנת לידתו של דון ז'ואן היא 1640, ומרגע שנולד רעיון האהבה ללא גבול (או הניאוף הפראי וחסר השחר, תלוי בעמדתכם), נולד עימו רעיון העונש. הגם שהדון הפך לחביב הקומדיה דל ארטה באיטליה במאה ה-17 וה-18, ודמותו היתה למופע קבוע של תאטרוני בובות, תמיד נותר מימד העונש (הטראגי? תלוי שוב בעמדתכם) מרכזי לסיפור העלילה. שלד הסיפור פשוט עד כדי מבוכה. הדון אוהב-נואף-צד נשים-מטריד אותן-גוזל את תומתן, וממשיך הלאה. כדי לממש את אהבתו, או לתת דרור ליצריו האפלים, או להתמסר לאובססיה המכאיבה שלו – הוא מתחפש, או מתחזה, או נוטל דברים במרמה מאהובותיו, או קורבנותיו. הוא אף מחלל את תומתה של דונה אנה - זו מופיעה כמעט בכל הגרסאות של עלילותיו כדמות חשובה, אך לא מרכזית – ואביה של דונה אנה, הקומנדטורה, נזעק לעזרה ומזמין את הדון לדו קרב. הדון מנצח, האב מת, והדון ממשיך אל עבר האשה הבאה.

סיפור על אהבה ומוות

הבטחתי לכתוב כאן על ספרים טובים. מה לעשות שאחד הטובים ביותר שיש נכתב כליברית אופראי ל"דון ג'יובאני", ומה לעשות שלפעמים, רעיונות חשובים ומטרידים מופיעים באריזות שונות מן המצופה. לדידי, היצירה של דה פונטה – ולא המחזה של גולדוני, אף לא טיפולים אחרים בנושא – הם-הם לב הבעייה שמציגה דמותו של הדון. וגאוניתו של הטקסט היא בהפיכת היחסים בין דון ג'יובאני למשרתו – הקרוי בגרסה האופראית לפורלו – למוקד להתבוננות רב-זוויתית על העלילה, באופן שלא נוכל להכריע בשאלות של טוב ורע, אסור ומותר, יאה ובזוי – רק מתוך הטקסט עצמו.
דה פונטה ומוצארט עורכים לנו כמה וכמה הכרויות סותרות עם הדון במעללי הפיתוי שלו, אבל רק לפורלו מסר את התמונה המלאה באריה "הקטלוג", אחת האריות הכי אהובות בדברי ימי האופרה. הוא סופר את הנשים של הדון בכל מדינה באירופה, ובמיוחד בספרד – אלף ושלוש. "מילה טרה", שר לפורלו שוב ושוב ומבהיר לנו בגווני הקול כמו גם בטקסט, שהוא עצמו נע בין הערכה לגבריותו השופעת של הדון, לבין בוז קל לצורך שלו בעוד כיבוש וכיבוש.
ובסצינות הפיתוי של הדון עצמו, אנחנו נתקלים באדם שונה לגמרי מזה שלפורלו מלגלג עליו. הדון הוא מאהב נואש. לא התפרצות הורמונאלית היא שמוליכה אותו אל האשה הבאה, אלא צורך נפשי עצום, לא מסופק, באהבה גורפת, אהבה שמחוץ לסדר החברתי הטוב, מעל לזמן, מעל למקום. זוהי אותה אהבה רומנטית ששולחת גיבורים אל מותם – וגם הדון ימות. אם אתם דבקים באמות המוסר הקתוליות, הוא ימות מפני שאין דבר כזה, לאהוב מעל ומעבר לדוגמה הכנסייתית. אם אתם ניאו-מוסרניים בעידן הפוליטיקלי קורקט, מגיע לו עונש על התנהגות שמבזה נשים. ואם ניחנתם בחיבה לטרגדיה, הרי שהדון ימות מפני שאי אפשר לחיות חיים שלמים של כחש, שהאידאל היחיד בהם הוא אפשרות קיומה של אהבה טוטאלית, גורפת וסוחפת ומאכלת ולא מתחשבת.

ומתי האשה תדבר?

האופרה של מוצארט ודה פונטה קרמה עור וגידים בשנת 1787. שניהם היו ערים לקיומו של המוסר הבורגני של צופיהם, ולעובדה שאותם צופים יילכו מדי יום א' לכנסיה, ושם ימטירו אש וגופרית על החוטאים. האהבה שאינה מגובה בנישואין היא אפוא חטא, ויש להענש עליו. אבל העונש הוא שמעניק מימד טראגי של עומק לעלילות הדון. הוא מתגרה באלוהיו ובאדוני השאול גם אחרי שהרג את הקומנדטורה בדו קרב. הוא מתגרה בפסל של הקומנדטורה, ומזמין אותו לפגישה נוספת: הקומנדטורה עתיד לגרור את הדון אל השאול בתום משתה שלקוח מן התופת עצמה, אבל אלוהי הרחמים מעניק לדון הזדמנות נוספת להביע חרטה מאורגנת על חטאיו ולהציל את נפשו. הדון מסרב. לולא סרב, לא היה הופך למיתוס אלא נקבר כעלילת-מוסר פשטנית שזמנה עבר לפני מאתיים שנה ויותר.
מדוע הוא מסרב? כבוד גברי טפשי? התגרות בגורל? קריאת תגר מסודרת על ערכי המוסר של תקופתו? הכרה ראשונית בכך, שלא ייתכן שהאהבה היא חטא, ולא ייתכן שדחף עצום לאהוב הוא חטא? אולי מפני שאינו איש של כבוד, בעצם? ואולי צודק קאמי והדון הוא הגיבור הגדול הראשון של תרבות המערב שיודע, ממש יודע, בגופו ובנפשו ובהכרתו התבונית, כי אין אלוהים, כי אנחנו בודדים לגמרי בעולם, כי בכל רגע נתון, עובדת מותנו הודאי, עובדת סופיותנו הלא-מעורערת, היא הסיבה היחידה שבגללה אנחנו יכולים להשמיע צחוק גדול של שחרור גם על עברי פי פחת?
כיוון שדה פונטה לא ענה על השאלות הללו אלא רק הציב אותן, במלוא עוצמתן, בתוך הטקסט שלו – הדון ממשיך להדהד כאייקון תרבותי כבר כמעט ארבע מאות שנה. בעידננו, הגיע הזמן ליצירה חדשה שתזרה אור על דמותו של הדון מנקודת מבט של אשה. המיתוס של דון ז'ואן גדול ועצום מכדי לרדת מן הבמה הספרותית ולהסתפק באבק של האבדון. אני מחכה לאשה הזאת. אחרי הכל, בספרד יש לדון אלף ושלוש נשים – ואחת מהן, מתישהו, תרצה לכתוב את הסיפור האמיתי –או המיתי - שלה.