שלולית של רגש

הקרנת הבכורה של "אביב", הסרט התיעודי של של תומר היימן על אביב גפן, מוזיקאי רוק נערץ ונציגו הבכיר של הדור מזוין
בישראל, נקבעה לנובמבר 2002. הכל היה סגור ומוכן והמעורבים בהפקה התכוננו בהתרגשות לערב הגדול. היימן עצמו הסתובב בשבוע שקדם לתאריך המיועד בבטן מכווצת. הוא הרגיש שהסרט לא מספיק טוב, שמשהו חשוב והכרחי חסר בו, שגם אחרי ארבע שנות עבודה אינטנסיביות לא הצליח להביא במלואה את הדמות שהוא מכיר מקרוב. הוא הודיע לכל נוגעים בדבר שהפרמיירה מבוטלת, הצילומים מתחדשים, והסרט חוזר לחדר העריכה.
אנשי ערוץ 8, שיחד עם הקרן החדשה לקולנוע וטלוויזיה השקיעו בהפקה כ- 150 אלף דולר, התקשו להבין. "הסרט טוב כמו
שהוא", הם אמרו לו. "תומר אתה מגלומן". "תמיד יש עוד דברים שאפשר לצלם, זה לא ייגמר אף פעם, וגם נגמר לך התקציב". אבל היימן התעקש. הוא הודיע שהוא מוותר על משכורתו כבמאי, ופנה לערוך את הסרט מחדש יחד עם עידו מוכריק. הקרנת הבכורה התקיימה בסופו של דבר ב- 31 למרץ השנה, וכשהיימן צפה בסרט ביחד עם גפן, אמו נורית, אחותו שירה, והקהל הרב שגדש את אולם הסינמטק בתל אביב, הוא ידע שעשה את הדבר הנכון.

הסיפור שלו

מבחינתו של היימן היה מדובר בפרויקט שאפתני. הוא ביקש לנפץ את התדמית שגפן כל כך התאמץ לבנות בפני מעריציו, ולחשוף מתחתיה את אביב האמיתי, ילד מוזנח בן 11, דיסלקטי ומגמגם, שהכיר לפני שנים בבית יצחק, הכפר שבו גדלו שניהם.
"אביב", שמשתתף עכשיו בפסטיבל הסרטים הישראלי בניו יורק, הפך להצלחה גדולה. עד כה ראו אותו כ- 25 אלף איש, רובם, אך בהחלט לא כולם, בתל אביב. בניגוד למה שאפשר לנחש על סמך הדימוי המיידי של אביב גפן, הסרט עורר תהודה רבה בפריפריות, במקומות כמו קריית שמונה, אשקלון וראש פינה, שבהם נמכרו כל הכרטיסים מראש. גם המגזר הדתי גילה עניין והיימן הוזמן להקרנות ביישובים דתיים, שלאחריהן התקיימו דיונים סוערים.
הצלחתו של "אביב", מאמין היימן, שהציג בפסטיבל הסרטים הישראלי הקודם את הסרט "תומר והשרוטים", נובעת מהאותנטיות שלו, מהעובדה שהוא לא מכסה על פרטים לא נעימים שאינם עולים בקנה אחד עם דמות כוכב הרוק הגדול מהחיים. היימן הוא הראשון להודות שהוא אוהב את גיבור הסרט שלו, אבל יחד עם זאת הוא לא היסס למתוח ביקורת על הוריו של הילד הבודד והעצוב שהכיר לפני שנים.
ההיכרות הקודמת עם גפן אפשרה להיימן גישה נדירה לנושא שלו, על הבמה ומאחורי הקלעים. גפן איפשר לו לתעד אותו מתכונן להופעות, פתח את ביתו בפניו ודיבר איתו בפתיחות חריגה. במהלך הצילומים גפן לא אהב בהכרח את החשיפה הגדולה והוויכוחים בין השניים הגיעו במקרים מסוימים לצרחות וצעקות. אבל גפן אמר לו אחרי הפרמיירה, שבה צפה ב"אביב" לראשונה, שהוא מכיר בכוחו של הסרט, שאכן מביא את הסיפור האמיתי, הסיפור שלו.

לבכות לך

עבור אביב גפן, תומר היימן הוא דמות מוכרת, כמעט משפחתית. היימן, המבוגר ממנו בשלוש שנים, התגורר בכפר ידידיה,
היישוב השכן לבית יצחק, והיה המדריך שלו בנוער העובד והלומד. אחיו התאום אפילו היה החבר של שירה, אחותו.
המדריך תומר היה אחד האנשים הבודדים שהתעניינו בו בתקופה הקשה בחייו. הוא היה זה שברח איתו לבלות בפאבים של נתניה כשהיה בן 13, שטרח לבקר בבית ההורים כדי להבין למה החניך בתנועה כל כך חריג.
אבל ההתבגרות המשותפת בשרון היא רק חלק מהתמונה. הגירסה הראשונה של הסרט, זו שלא זכתה לראות אור יום, ניסתה לבדוק את ההצלחה החריגה של גפן. הסצינות שהיימן הוסיף התרחבו אל מעבר לתופעת גפן ונגעו בנימים הכי דינים של החברה הישראלית. הסצינות האלה, אומר היימן היום, הביאו לסרט את הכוח. כך למשל, במהלך השנה וחצי שבה חזר לעבוד על הסרט, הוא צילם את הסצינה הפותחת של "אביב", שבה נראה גפן, מטושטש והזוי מכדורי הרגעה, נשען על קיר השירותים בנמל התעופה בוורשה, לשם נסע בהזמנת ממשלת פולין כדי להשתתף בפסטיבל יוקרתי. גפן, בקושי עומד על הרגליים, מדבר על הנאצים והשואה עם קבוצה של חסידי ברסלב שחזרו מביקור באושוויץ. בסצינה אחרת, גם היא מהצילומים המאוחרים, נראה גפן מופיע בפני אנשי הייטק ישראלים, שמפגינים שיעמום מנומס. גפן לא סיפר לתומר על ההופעה הזאת, והוא לא היה מעוניין שהיא תיכלל בסרט, אבל איתי רזיאל, הצלם של "אביב", ששמע עליה, צילם אותה מיוזמתו.
היימן הצליח לשים את ידו על סרטי ארכיון נדירים שצילמה האם, נורית גפן, במצלמה ביתית, שבהם נראה אביב, בן 7, שר שיר זעקה על הגעגוע לאהבת אביו, וסצינה שמנציחה הופעה משותפת נדירה של יהונתן, אביב ושירה גפן בצוותא בתל אביב. אבל הסצינה החזקה ביותר שנפלה בחיקו של היימן בשנה וחצי הנוספת שלקח לעצמו היתה ההופעה של אביב בכיכר מלכי ישראל, ביום שבו נרצח ראש הממשלה יצחק רבין.
את הצילומים הנדירים של רבין מאחורי הקלעים, שדורש בעצמו שאביב גפן יעלה להופיע, צילמה נורית גפן מירכתי הבמה
והסכימה לשחרר עבור הסרט. אביב מנשק את יצחק ולאה רבין רגע לפני שהוא עולה לשיר את "לבכות לך". הוא מספר שאין לו מושג למה החליט לשיר את השיר הזה, שכתב על חבר טוב שנהרג בתאונת דרכים, דווקא על בימת כיכר מלכי ישראל באותו ערב הרה גורל.
הזמרת מרצדס סוסה ששמעה בארגנטינה את השיר הזה, ביקשה לפגוש את אביב גפן וכך נולדה הסצינה בחדר הצדדי של היכל התרבות, שבה שרה סוסה את השיר בעברית כשאביב עוזר לה ומלווה אותה בגיטרה. כל הכאב והאבל והאובדן שחווה העם בישראל בעקבות רצח רבין מקופלים בסצינה הזאת.

אבא, אני אוהב אותך

השבוע, בראיון במנהטן, אמר היימן שהוא עשה את הסרט מאהבה גדולה לילד החמוד שפגש לפני שנים בבית יצחק. בסרט, שהוא מתאר כ"שלולית גדולה של רגש", הוא מביא גירסה מעודכנת של הברווזון המכוער שהפך לברבור יפהפה, חושף את הילד הרגיש והמוכשר שגדל להיות איש מורכב ועתיר קונפליקטים ודמות נערצת על אלפי בני נוער וגם כמה מבוגרים, כוכב ענק שמכר מאות אלפי תקליטים, וזכה בכל תואר אפשרי שעולם המוזיקה הישראלית נותן למצטייניו.
דגש מיוחד ניתן בסרט לחיפוש המתמיד של אביב אחר אהבת אביו. גפן אומר שם שקשה לו לסלוח לאבא שלו, שאף פעם לא עזר לו, לא טרח לארגן לו אולפן להקליט את נסיונותיו המוזיקליים הראשונים, סירב להפגיש אותו עם חבריו, כמה מהם מוזיקאים ידועים כמו שלום חנוך, דייוויד ברוזה ויהודית רביץ. בסרט חושף היימן את האמת הלא נעימה על ילדותו של
אביב. בנו של מי שכתב כמה משירי הילדים היפים ביותר בעברית, גדל אצל הסבתא כי לאבא ולאמא הבוהמיים לא היה זמן מיותר להקדיש לו.
בגיל שבע הוא כתב שירים ראשונים על ההורים שעומדים להתגרש ("אבא אני אוהב אותך, אתה מתפוצץ, התפוח לא נופל רחוק מהעץ"). שנים אחר כך, כזמר מתחיל בתל אביב, זרקו עליו ביצים, קראו לו הומו ומנייאק שמאלני. בסצינה משעשעת במיוחד מצולם אביב בהופעה מול קהל מעריצים, מוביל בשירה בציבור את הקריאות "אביב ההומו, אביב הבן זונה".
יהונתן גפן לא ראה מעולם את הסרט. נורית גפן ראתה אותו כמה פעמים עד שהבינה שהיימן, ואביב דרכו, מתחשבן איתה ועם בעלה לשעבר על האופן שבו גידלה את הילד שלה. לשירה היה קשה עם החשיפה. לאחר הסערה הראשונה הודה אביב שקשה לו עם הקרביים הפעורים אבל הוא אוהב את הסרט. "תשאל אותי איך אני מרגיש כלפי הסרט בעוד עשר שנים", הוא אמר לתומר.

מושבניק ממשפחה בוהמית

"אני בא ממקום של ציונות, בית של מושבניקים עם חולצה כחולה ושירי ארץ ישראל", מספר היימן, כשהוא נדרש למפגש
הראשון שלו עם אביב גפן. "הייתי מדריך בתנועה, וכשאני מגיע לאחת הפעולות אני רואה ילד די מוזנח, יחף ומגמגם שלא היה ברור למי הוא שייך אבל ברור היה שזה לא אחד שייקחו לפרסומות של סלקום. הוא גם לא עומד בכללים, אני אוכל ממנו הרבה קש, הוא מחרבן בבריכה, מפריע ומשתולל, אבל יש משהו בילד הזה שנוגע בי, הוא ילד שהתבגר מהר ואני הולך לברר מי ההורים שלו. אני דופק בדלת ורואה את יהונתן גפן עם כובע בוקרים גדול ונורית עם כותונת לילה ממשי. כבן כפר זאת היתה הפעם הראשונה שראיתי זוג בוהמי. את יהונתן גפן הערצנו כולנו, הוא האיש שכתב את 'הכבש השישה עשר', את 'מכתבים למערכת' ו'שיחות סלון'. אביב לא סיפר שהוא הבן שלו".
היימן אומר שגפן נמנע במכוון מלדבר על הוריו המפורסמים. "באותם ימים ההבדל בין עיר לכפר היה משמעותי ובכפר לא ידעו איך לאכול את המשפחה הזאת. הרבה משפחות בכפר הודיעו לילדים שלהם שהוא לא ייכנס אליהם הביתה. אחרי שנים, כשהוא הגיע לשם להופעה, הוא בא כמנצח למרות שיכולת להרגיש שזכרון הילדות הזה עדיין מכאיב לו. הוא דיבר על המושבניקים קצת מגבוה והם נעלבו מזה. הוא קרא להם פרימיטיבים, תקועים, אמר שניצל מבורות וניוון. היה לי קשה לשמוע את זה כי הוא דיבר גם על המשפחה שלי, אבל החברות שלנו כבר היתה שם. היא צמחה בכפר, בין המושבניק למשפחה הבוהמית. יהונתן היה עסוק אז בקריירה שלו ואביב ברח לשירים. הוא כתב שיר על כל שטות, במילים פשוטות, על סבתא שלו שקמה בבוקר, על עצמו, ההורים שלו".
בסרט בולט הקשר העמוק שפיתח היימן לא רק עם אביב, אלא גם עם המשפחה שלו. "אחרי שהכרתי את המשפחה התחברתי מאוד לנורית גפן. היא היתה אז בת 40 ואני בן 16, והיא הפכה להיות החברה הכי קרובה שלי, זאת שלימדה אותי להשתמש בבשמים וטואלט, זאת שסיפרה לי על המצוקות שלה וזאת שאמרה לאביב שהוא צריך להשתמש במגרעות שלו, לדבר עליהן בקול רם, כי אז הן מאבדות את הכוח שלהן".
מה עלה בגורל הקשר הזה אחרי שהם עזבו את הכפר?
"ב- 1989, כשהייתי בן 18, התגייסתי לצבא. בחרתי בשירות קרבי ששלח אותי ללבנון ולמלחמה באינתיפאדה. אחרי שש שנים בבית יצחק משפחת גפן עוזבת לתל אביב ומאוחר יותר בני הזוג מתגרשים. השנה היא 1991 ואביב מוציא תקליט ראשון שנקרא 'זה רק אור הירח'. שנה אחרי זה הוא מוציא את 'אנחנו דור מזוין' שמקפיץ אותו קדימה. הטקסטים שלו מעבירים מסרים שלא נשמעו לפני כן בצורה כל כך בוטה. הוא מדבר על אלימות, דיכאון, התאבדות, להרוג
את ההורים, טקסטים אישיים שמייצגים דור שלם. באותן שנים אני נמצא בעניינים שלי. האמירות שלו מביכות אותי, אני מקשיב לאמירות הפוליטיות שלו ולסיסמאות ואומר לעצמי 'בחייאת אביב'".
כלומר?
"פתאום הנוער מתעסק בסוגיה כן להתגייס, לא להתגייס, אז אני מחליט להתרחק. אביב מזמין אותי להופעות שלו ואני מתחמק. אני חושב לעצמי איך אני אגיד לו שאני לא אוהב את ההופעות האלה. באותה תקופה אני ממשיך להיות בקשר עם נורית גפן ומתחיל לעבוד על הסרט 'תומר והשרוטים', שמתעד חבורת נערים מאזור שאני המדריך שלהם. הם היו גונבים לי את המכונית ונוצר משבר ביחסים. החלטתי שאולי אם אביא להם מישהו מפורסם הם יירגעו, אבל המפורסם היחיד שאני מכיר הוא אביב גפן. אני מספר להם על הרעיון והם אומרים לי עליו: קוקסינל, מנייאק, מזדיין בתחת עם ערבים, צפוני. הסברתי להם שזאת הזדמנות מעניינת ובסוף הם הבטיחו לא לעשות לי פדיחות".
ואיך היה?
"התקשרתי לאביב וסיפרתי לו על הקבוצה. הוא אמר לי, תומר, מה שאתה רוצה תגיד ואני שם'. והוא באמת הגיע לפגישה, בא לבד, בלי עיתונאים או יחצ"נים, בתור בחור פרטי שהוא חבר של תומר. באותו מפגש יצרנו משחקי אימפרוביזציה, למשל אביב מייצג נער ששונא את אביב גפן ומעריץ את זוהר ארגוב, ונער אחר ששונא אותו מדבר עליו בהערצה. בפגישה הזאת
אביב הצליח להעביר את המסרים שלו לקהל שעוין אותו. התופעה הזאת חוזרת גם במקומות אחרים בארץ שנחשבים לפריפריה. היכולת של אביב להגיד, אני מגמגם', אני מכוער', לא הולך לי עם בחורות', מדברת לנוער הזה".

תופעת גפן

"בעקבות המפגש הזמנתי את הנערים לראות את ההופעה שלו. אני בן 27 ואנחנו מגיעים לאמפיתיאטרון בגני יהושע בתל אביב. נגנבתי שם מהתופעה. זו היתה פעם הראשונה שקלטתי איזה פרפורמר גדול הוא. 3,000 חבר'ה צעירים, כולם מאופרים כמוהו, עומדים שם ומצטטים כל מילה שלו. זה ממש נראה כמו טקס פגאני, עבודת אלילים, טירוף. פתאום הבנתי מה זה אומר ה'קהל של אביב גפן', קהל שהולך אחריו בעיניים עצומות, צעירים שכותבים לו מכתבים בהם הם טוענים שהוא מציל אותם מהתאבדות, מהדכאונות. האימאג' ההומואי, הביסקסואלי שלו היה דבר מהפכני בארץ לפני 12 שנה. הוא התאפר, הלך עם שיער ארוך, צבע אותו בוורוד, הלך עם שמלות והסתובב בעיר כאילו הוא כוכב רוק שחי באנגליה או בארה"ב ולא בתל אביב. הוא מכר דימוי דו מיני בגלל המצ'ואיסטיות הישראלית שמבוססת על שירי מלחמה. הוא חירמן את עצמו על הבמה והפך את זה לחלק מהעניין. אנשים קנו את זה, אבל בגיל 30 הוא התחיל לעשות עם עצמו חשבון נפש ואמר שהכל שכבות של הגנה ממקום של בדידות גדולה ונוראה.
ההופעה בפארק הירקון היא שגרמה לך לרצות לעשות עליו סרט?
"אחרי ההופעה נגשתי להגיד לו תודה, ומצאתי את עצמי מרצה לו שיש כאן תופעה שמעניין לבדוק ושאני רוצה לעשות עליו סרט. אביב אמר 'בוא תצלם ונעשה איזה קליפ'. הוא נתן לנו לצלם במקומות שמעולם קודם לכן לא הסכים שמישהו יצלם, כמו הבית שלו למשל, או מאחורי הקלעים ברגעים שבהם הוא מתכונן להופעה".

ניפגש בפרמיירה

הסרט "אביב" עורר תגובות מנוגדות. אנשים שהסתייגו מגפן וממה שהוא מייצג קיבלו תחמושת נוספת נגדו. אבל הרוב השכילו לחדור, כמו היימן, מתחת לשכבות האיפור ולראות את הכוח העצום שיש בזמר הצנום שמייצג של דור. במהלך הצפייה קשה להתחמק מהמחשבה שאם אביב גפן לא היה נמצא בסביבה בישראל של שנות התשעים, בזמן התקוות לשלום וההתפכחות ממנו, מישהו היה צריך להמציא אותו.
"יש אנשים שרוצים לקבל את אביב גפן הרגיל, אבל הסרט הזה מחזיר את האחריות לצופה", אומר היימן. "כבמאי אני אומר לו, 'אתה תחליט מה אתה חושב עליו'. אפשר לחשוב על אביב כל מיני דברים: שהוא מדהים, שהוא מגעיל, שהוא פארש. אחד הקטעים שאביב לא אהב בסרט הוא קטע בו שרון בן עזר, מוזיקאית לסבית מוכשרת, אומרת עליו שהוא אמן מחאה מזויף, לא אמיתי, ומציעה לו לדחוף את המחאה שלו. אביב הכעיס הרבה אנשים בארץ למשל כשהבטיח להופיע בפני סרבני גיוס וביטל את ההופעה, אחרי שאבא שלו ביקש ממנו".
אביב נשמע אומר בסרט שרבין הזמין אותו להופיע בעצרת למען השלום שבה נרצח, רק בגלל שהוא רצה למשוך אליה בני נוער וידע שהם מעריצים אותו. "אף אחד לא צדיק, לכולם יש אינטרסים. רוב האמנים המרכזיים לא רצו להופיע בעצרת של
רבין כי הם פחדו שזה יזיק לקריירה שלהם. שלמה ארצי, יהודית רביץ ואחרים לא הסכימו להופיע. רוב האמנים בארץ לא הולכים עם האמת שלהם, הם אמני מחאה דמיקולו. אביב שהסכים להופיע הפך מזמר מחאה לזמר שמופיע בטקסים של המימסד. בגיל 23 הוא עמד שם על הבמה וחיבק את רבין. הצלחתי לשכנע את נורית לתת לי את הקלטות שצילמה וביניהן
מצאתי גם את זאת בה היא צילמה את הרגעים האחרונים של רבין, שמעולם לא נראו לפני כן".
אביב נתן לך חופש פעולה מלא?
"התנאי שלי היה שזה הסרט שלי וכשהוא ייצא לא תהיה לו שליטה עליו. בהתחלה הוא אמר לי שהוא לא יכול, שיש לו היום מנהל שאומר לו מה לעשות. אמרתי שאם ככה אני יורד מהעניין. אבל אחרי חודש נפגשנו בבית קפה בתל אביב והוא חתם על נייר. אמרתי לו שלסרט הזה אין דד-ליין, שהוא יהיה מוכן רק כשאני ארגיש ככה. הוא הסכים ועד שנת 2002 התלווינו אליו, הצלם איתי רזיאל, אחי ברק שהיה תחקירן, ואני. היו לנו 170 שעות של חומר גלם ו- 120 שעות של חומר ארכיוני, כולל חומרי ארכיון עם אבא שלו.
"לא הסכמתי שאביב יראה את הסרט עד הפרמיירה, הבטחתי לו שאין בסרט קטעים צהובים, שזה סרט אישי כואב על התתמודדות שלו ושל המדינה כולה על הציביון שלה".
אבל היו פה ושם חיכוכים.
"אביב מאוד התעצבן עלי בשנה וחצי האחרונה של צילומים. האמרגן שלו התחיל להגיד שהסרט לא משרת את האינטרסים שלו. אביב בעיני הוא כישרון עצום, הוא בן אדם מרתק, הפכפך, הוא נע בין ביטחון עצמי מופרז לחוסר ביטחון, הוא צנוע
וראוותן, רגיש וגם פוגע ומעליב, והרבה יותר מעניין להראות אותו כפי שהוא מאשר לעשות סרט פוצי-מוצי. אין בסרט קלישאות, אני מראה את הצד הפחות יפה של ההצלחה, את אובדן האנונימיות והפחדים.
"חודשיים לפני הפרמיירה נפגשנו בבית קפה והתחלנו להתווכח, אפילו הגענו לצרחות. הוא אמר לי 'נמאס לי ממך, נתתי לך קטעי ארכיון, נתתי לך לעמוד על הבמה, מאחורי הקלעים, הכנסתי אותך אלי הביתה, נחשפתי בפניך ברגעים הכי אינטימיים שלי ולך כל הזמן יש טענות'. אמרתי לו שיש שלוש אפשרויות: או שגונזים את הסרט, או שנוציא אותו בלי הקרדיט שלי או שניפגש בפרמיירה בתל אביב. אמרתי לו שיילך להתבגר".
הוא בחר באפשרות השלישית?
"אחרי הפרמיירה אביב לקח אותי הצידה, חיבק אותי ואמר שהוא מעריך את זה שלא מכרתי את המשפחה שלו. 'תשאל אותי בעוד עשר שנים איך אני מרגיש', הוא אמר. לפני חודש הוא התגנב לסינמטק בלילה וראה את הסרט לבד. הוא אמר
שקשה לו עם הסרט אבל הוא אוהב אותו. מי שחכם רואה את הביקורת שלי בין השורות".
ומה הלאה?
"אחרי שסיימנו את הסרט אמרתי למשקיעים בערוץ 2 שחייבים להעביר אותו לפילם כדי שנציג אותו בקולנוע. ביקשתי שיתנו לי צ'אנס של חצי שנה לפני שמקרינים אותו בטלוויזיה. אם הייתי הולך להקרנות בטלוויזיה, היה לי היום כסף אבל היה לי
חשוב שהוא יוצג בקולנוע. לפני חודש הסרט נבחר להשתתף בפסטיבל בטורונטו, והטלוויזיה של ניו זילנד רכשה אותו ותקרין אותו בעוד חודשיים. הם מגלים פתאום שיש בישראל קהל נורמלי, אנשים שמתאהבים, רבים, הולכים להופעות, מנהלים חיי מין, יושבים בבתי קפה. הסרט הזה מזכיר לכולם שישראל זה לא רק טרור וסכסוך ישראלי פלשתינאי. הסרט גם לא מתחנף לקהל. הוא יוצא מנקודת הנחה שהקהל הוא לא טמבל ונמאס לו מיוצרים שמאכילים אותו עם כפית".
ומה עם שפחת גפן?
"יהונתן חי בארה"ב. נורית, שהיא בת 60 היום, היא כמו גנרטור שמטעין את כולם, מרגיעה, מחברת, נורא חשוב לה שיהונתן ואביו יהיו בקשר טוב. היא אמרה לי, מי שאהב אותי לפני הסרט יאהב אותי גם אחריו'".