הומואים, זה כל הסיפור

המילונר משה סאבא, העתיד להשקיע בערוץ 10, עורר השבוע סערה רבתי כשהכריז בראיון ל"מעריב", כי לא ייתן במה להומואים בערוץ שבהנהלתו. דמויות של הומואים מככבות בטלוויזיה כבר שנים ארוכות, ובשנים האחרונות חדרו גם למסכים בישראל. האם ערוץ 10 יתעלם מהן?
"אני מקווה מאד שאין כוונה לייסד אפליה מינית בערוץ 10", אומר גלעד פדבה, חוקר ייצוגים אלטרנטיביים של מיניות בקולנוע ובטלוויזיה מאוניברסיטת תל אביב, "חרם צופים המוני הוא הדבר האחרון שהערוץ זקוק לו, במצבו שרחוק מלהיות מושלם. קל לתאר איזו סערה הייתה מתחוללת לו הייתה הצהרה שלא יקודמו ערכים מרוקאיים, רומניים או אתיופיים. אבל תמיד קל יותר להיטפל למיעוטים מיניים, מבלי להבין שאפליה על רקע מיני אינה פחות חמורה מאפליה על רקע גזעני".

מתי התחילו להופיע ייצוגים הומואים ולסביים בטלוויזיה?

"במשך עשרות שנים התעלמו לגמרי ממיעוטים מיניים. הייתה הכחדה סימבולית - הם פשוט לא הופיעו על המסך. לקראת שנות השבעים החלו להופיע בטלוויזיה המערבית ייצוגים קוויריים, אבל רובם ככולם היו שליליים ומבזים. למשל, בסיטקום 'בועות' שבו גילם בילי קריסטל דמות של הומו, שבשלב מסוים מחליט לשנות את מינו - וזה נחשב לשוס היסטרי. באחת הסצינות אמא שלו מזדעדעת כשהוא מופיע בפניה עם שמלה ורודה מזעזעת ופיאה בלונדינית. נכון שיש כאן 'נראות' – רואים את המיעוטים על המסך, מתייחסים אליהם - אך היא שלילית ומשפילה.
גם בטלוויזיה הבריטית ב'מישהו מטפל בך' ששודרה כמה שנים לאחר מכן הופיעה דמותו של מיסטר המפריז - גבר נשי מוחצן בעל טון דיבור מאנפף. תמצית הסטריאוטיפ ההומופובי. מאות מיליוני צופים סטרייטים נהנו מאוד לצפות בגיבור הומו, אבל בגיבור הומו שהוא בדיחה עלובה".

האשם היחיד טמון בדעות הקדומות של היוצרים?

"מעבר לצרות המוחין, שיקול המפיקים הוא מה שמכונה במקצוע 'רישום מהיר'. הצופים מבינים מיד שמדובר בהומו של הסדרה וזה מקל על הצפייה. הבעיה היא שהרישום המהיר הוא סטריאוטיפי להחריד, ולא רק משקף דעת קהל שלילית והומופובית, אלא גם מייצר ומחזק אותה".

מה היה השלב הבא?

"בהמשך הופיע גל של סרטי טלוויזיה עם דמויות הומואיות מסוגים אחרים: ההומו הרוצח הסדרתי, המתעלל, הבועל-ילדים, או להבדיל ההומו האומלל והמסכן, הדחוי, הנוטה להתאבד. נורמליזציה של הדמויות הקוויריות החלה רק במחצית השנייה של שנות התשעים. היום, בסדרות רבות אפשר למצוא את התבלין ההומואי, או את הדמות האקזוטית הלסבית. יש דוגמאות רבות ב'ספין סיטי', 'דרו קארי', 'בברלי הילס' או ב'דוסון קריק' -שבולטת לטובה כי יש שם דמות משנה שיש לה ייעוד מעבר להוספת 'פלפל' לשגרת יומם של הצופים הסטרייטים. דמותו של ג'ק מקפי ב'דוסון' מהווה מודל ראוי לחיקוי, והשחקן קיבל עשרות אלפי מכתבים מבני נוער שטענו שהצפייה בסדרה פשוט הצילה את חייהם. הם חשבו שהם לבד, והצפייה בסדרה גרמה להם להבין שלא כך הדבר. מדובר בדמות אינטילגנטית, שנראית טוב, והוא אמנם עובר מסכת התעללות בבית הספר, אבל מוצא מישהו לאהוב ומתגבר על המכשולים".

בשנים האחרונות נראה שהמצב משתפר עם סדרות כל-הומואיות כמו "וויל וגרייס" או "הכי גאים שיש".

"'הכי גאים שיש' מהווה נדבך חשוב בחלחול של חומרים קוויריים למיינסטרים. אני לא חושב שהדמויות הקוויריות שם מושלמות, אבל השאלה היא האם הטלוויזיה צריכה להציב רק מודלים לחיקוי? אני לא משוכנע. מדובר בסדרה שמנסה להציג אספקטים נוספים של החיים, ומציגה סוגים שונים של גבריות: מייקל הילד הטוב, טד המרובע, בראיין השכבן, ג'סטין הצעיר שמתוודע לדברים הטובים והרעים ואת אמט הנשי והשרירי. הסדרה פונה לקהל צעיר ויוצאת בחריפות נגד גזענות והומופוביה. באחד הפרקים, למשל, אמט מצטרף לקבוצה נוצרית שמנסה 'להחזיר בתשובה' הומואים ולסביות. הסדרה חושפת את הפטתיות של הקבוצה הזאת".

מהם ציוני הדרך המרכזיים בטלוויזיה הישראלית?

"אין ספק שבטלוויזיה הישראלית החלוצים המרכזיים בתחום היצירה הקווירית הם איתן פוקס וגל אוחובסקי. 'פלורנטין', שעלתה ב-1997, הציבה שני הומואים בתפקידים מרכזיים - תומר האשכנזי הסולידי ואיגי המזרחי הססגוני. נכון שגם בזה יש משהו סטריאוטיפי, אך עדיין מדובר בדמויות שקל להזדהות איתן וניכר שהיוצרים אוהבים את הדמויות הללו. ציון דרך חשוב היה בסצינת סקס - הפעם הראשונה שתומר עושה את זה עם גבר - שמוצלבת בעריכה עם סקס סטרייטי של איילת זורר וסמי הורי. פוקס ביקש לומר שסקס הוא סקס, משיכה היא משיכה, תשוקה היא תשוקה, והצליח לשבור את אחד הטאבואים החזקים בטלוויזיה הישראלית.
סרט הטלוויזיה 'בעל בעל לב', גם הוא מבית היוצר של איתן פוקס וגל אוחובסקי, הציג את הסצינה החד-מינית הנועזת ביותר בטלוויזיה הישראלית - סמי הורי השרמנטי נחדר על ידי צק ברקמן כשברקע אורגן אורות נוסח שנות השבעים והשיר 'טאץ' מי פאק מי' על הזמר טריקי. בכלל מדובר בדרמה קמפית לחלוטין: סיפור על שלושה גיבורים שאחד מהם הוא הומו בארון ששירת ביחידה מובחרת, השני הוא נער נשי וענוג והשלישי, סמי הורי, הוא ביסקסואל".

אז התמונה ורודה?

לא בדיוק. עדיין מופיעים ייצוגים שליליים כמו ב'החיים זה לא הכל' שכללה פרק פוגעני, או מערכון עלוב על אולימפיאדת ההומואים שעשה גידי גוב. במהלך התכנית גוב ציין שהגיעו הרבה שיחות נזעמות ולכן הוא מתנצל. יופי. הוא נחמד. תאר לעצמך שהוא היה עושה מערכון על אולימפיאדת המרוקאים, או מלגלג על כל ציבור אחר – זה לא היה עובר. מיעוטים מיניים משמשים לעתים קרובות שק החבטות של תעשייני הטלוויזיה".

אבל יש גם סדרה כמו "ג'וני", בפריים-טיים של ערוץ 2.

"אני מסכים שבהחלט מדובר בפריצת דרך שהולכת מראש על קו מאוד אירוני, תיאטרלי במופגן, פורקת עול ואנרכיסטית. הסדרה מראה את מלחמתו של ג'וני (יונתן קוניאק), הומו נשי שנון ומשעשע שמתעמת בעוז עם אמו דוריס (איציק כהן), אמו ההומופובית. אני חושב שהסדרה מעידה על נורמליזציה מכיוון שכולם שם מוצגים כבדיחה: אפילו דוריס האם היא בעצם גבר שמחופש לאישה. יש לעג לסטריאוטיפים ולדעות הקדומות".

"ג'וני" ודומותיה בעולם מושכות גם קהל סטרייטי רב. איך אתה מסביר את זה?

"ההצלחה של 'הכי גאים שיש' נובעת, בין היתר, ממחסור בסדרות כמוה. היא הצליחה כי היא חידשה ונכנסה לנישה שענתה על צורך אמיתי של צופים רבים. הסדרה, אגב, חבה את הצלחתה במידה רבה לאלן דג'נרס שגילתה אומץ רב והציגה בסידרה שלה קודם לכן את ההוויה הלסבית בגובה העיניים. אני משוכנע שלא רק לסביות אהבו את 'אלן', אם כי להן היו יותר נקודות להזדהות מאשר לצופות סטרייטיות. הסדרה עושה שימוש חשוב ונכון בנשק ההומור. אבל צריך לציין שאם 'אלן' ו'הכי גאים שיש' לא היו מורכבות משחקנים מוכשרים, תסריטאים טובים ' ולא היו סדרות טלוויזיה טובות ' הן לא היו מצליחות. אלה פשוט סדרות טובות".