רוקדים ברחובות

הפעם האחרונה בה הייתי בפסטיבל המחולות בכרמיאל היתה לפני יותר מעשור. עבורי, כרמיאל היתה מאז ומעולם שם נרדף לריקודי עם. אני, שעוד בתקופת ההרקדות בצופים התבלבלו לי הרגליים ב"אל גינת אגוז", העדפתי להיעדר ולשמור על הכבוד שעלול להירמס בין רגליהם המקצועיות של אלפי המחוללים שעולים לרגל מדי שנה לעיר הצפונית.
למרות הכל, ספק בשל הרצון העז להתמודד באומץ עם העבר וספק בשל הכותרת המפתה של הפסטיבל השנה, שהבטיחה התעסקות בנוסטלגיה, החלטתי לשים את נפשי בכפי ואת מטלטלי באוטו ולצאת לדרך.
פסטיבל המחולות, חשוב לציין, עושה לעיר כרמיאל טוב. קריית הפסטיבל שממוקמת ברחוב המרכזי של העיר התמלאה בשעות אחר הצהרים של יום שלישי לא רק בכוחות משטרה גדולים ועשרות בעלי דוכני אוכל ושתייה, אלא בעיקר ברבבות אנשים בכל הגילאים ומכל הארץ, שפשוט אוהבים לרקוד.
בניגוד לשנים קודמות, השנה החליטה הנהלת הפסטיבל לאסור על מכירת אלכוהול בשטח הפסטיבל על מנת למנוע הישנות תקריות אלימות ולא עזרה פנייתם של בעלי דוכנים לבית המשפט. שרת החינוך והתרבות לימור לבנת, שנכחה באירוע הפתיחה של הפסטיבל, חיזקה את ההחלטה: "אנשים באים הנה לרקוד ולא לשתות. אלכוהול בהחלט עלול לעורר בעיות, בעיקר כשאני רואה את כמות הצעירים שמסתובבים כאן. האינטרס שלנו הוא לשמור על הפסטיבל בלי אסונות".

ציוניוני הדרך – מחווה ציונית בצעדים קלים

ערב הפתיחה: 1,200 מחוללים מעשרות להקות עממיות מקצועיות וחובבות מרחבי ישראל ומחוצה לה עלו על במת הענק שהוקמה בשטח האמפי. על-פי הערכות המשטרה למעלה מ-13 אלף איש עמסו את המקום בנוכחותם – מראה משמח במיוחד על רקע התקופה. אבל למרות הנוכחות המסיבית של רקדנים ושל קהל - המופע "ציוניוני הדרך" שסימן 55 שנות זמר ומחול ישראלי היה מאכזב.
האירוע החל באינסוף נאומים, בין היתר של מנכ"ל הסוכנות היהודית גיורא רום, ראש העיר כרמיאל, עדי אלדר, ולבנת, שציטטה את חז"ל במשפט על חשיבות המחול במסורת היהודית, ועם סיום דבריה נדרש הקהל לקום על רגליו ולהצטרף לשירת התקווה... כמעט כמו ביצפאן.
היה אפשר לחשוב שנקלענו בטעות לעצרת של התנועה הציונית וזו אולי הבעיה העקרונית שלי עם מופעים מסוג זה, בהם המאסות האנושיות שמרקדות על הבמה שופכות ממנה על הקהל את הפתוס האידיאולוגי הציוני ומנסות להסביר לי מה זה אומר להיות ישראלי באמצעות סמלים שחוקים (החאקי החלוצי, הכאפייה הערבית, השמלות הרוסיות וכמובן דגלי מדינת ישראל בהמוניהם).
למרות הפוטנציאל הגלום ברעיון שעמד מאחורי הערב ומספר קטעי מחול ראויים בהחלט, נדמה היה שמנהלו האמנותי של הפסטיבל, שלמה ממן, העדיף כמות על איכות. מבחינת הכוריאוגרפיה נדמה שהנוסטלגיה היתה לא רק כמעטפת רעיונית לערב, אלא גם כמוטו תנועתי שהתרפק על מה שהיה במקום על יצירה חדשה. גם מבחינת התלבושות נדמה שההשקעה היתה מתפשרת, מה שאפשר אולי לייחס לקיצוץ של מיליון שקל בתמיכה הממסדית בפסטיבל שעומדת היום על 2.7 מיליון שקל בניגוד ל-3.7 מיליון בשנה שעברה.

מענג ועלוב

לאחר מופע הפתיחה התקיים באיצטדיון שבעיר ערב פתוח לקהל שלווה במחולות ובזמר בסגנון עדות המזרח. "ליבי במזרח" בהנחייתו של ניסים גרמה היה מענג מבחינת מחולות, אך עלוב ומעליב מכל בחינה אחרת. לצד הרוקדים וגרמה הופיעו על הבמה הזמרים יזהר כהן, אבי סינואני, איתן מסורי ואבנר גדסי, שהשתמשו בפלייבק. מאוחר יותר הסבירו בהפקה שהשירה נעשתה בפלייבק, מכיוון שהמופע כולו הועבר בשידור ישיר בגל"צ. אם השידור ברדיו חשוב מהקהל הרב שכיבד את הזמרים ואת הרוקדים בנוכחותו, אולי היה עדיף פשוט לקיים את המופע בלי נוכחות הקהל ולפתור אותו מהזלזול המופגן של מפיקי האירוע.
למרות ההפקות המאכזבות השמחה האמיתית היתה כמתבקש ברחבות הריקודים שהיו מלאות עד אפס מקום והעבירו את התחושה שלמרות הכל ההפנינג בכרמיאל היה ועודנו חלקת אלוהים ייחודית לנו.

לא רק הורה

בניגוד לנהוג לחשוב, פסטיבל מחולות כרמיאל אינו עוסק רק במחול העממי-פולקלוריסטי, אלא במחול בכלל. במהלך היום השני של הפסטיבל הועלה מופע הפלמנקו "Espejo" של הכוריאוגרפית מיכל נתן ומופע בכורה ישראלי ל"זרמים" של הכוריאוגרף השויצרי פיליפ סייר.
בין האירועים המרגשים בפסטיבל היה "המחול דרך עיניי" ערב מחווה לרקדנית, הכוריאוגרפית ומי שהקימה וניהלה במשך שנים ארוכות את להקת המחול הקיבוצית ואת סדנת המחול "מטה אשר" - יהודית ארנון. במהלך הערב המרגש הגישו לארנון יוצרים ורקדנים מישראל ומהעולם שעבדו איתה זר של יצירות מחול מאהובות עליה.
בין היוצרים: רמי באר, סוזנה לינקה, איגור וייסדה, אוהד נהרין, אורי איבגי, מץ אק, שלומי ביטון, מרתה קלארק ומרטין קורי. וידאו דאנס משעשע במיוחד נוצר עבור ארנון בהפתעה במיוחד לרגל האירוע על-ידי הכוריאוגרף הנודע ירי קיליאן והוקרן על מסך ענק לקול מחיאות הכפיים באולם.
עם סיום מופע המחווה לארנון התקיים באמפי המופע "סופר דקה דאנס" מאת אוהד נהרין בביצוע להקת בת-שבע. במת הענק של הפסטיבל מלאה, לצד רקדני להקת בת-שבע ולהקת אנסמבל בת-שבע, 120 תלמידי מחול מאזור הצפון והמרכז שביצעו במשותף את "אחד מי יודע" - ואת האמפי בו נערך המופע מילאו כ-15 אלף איש.
כמדי שנה גם הפעם התקיימו שלוש תחרויות מסורתיות. בתחרות המחול העממי זכתה הכירואוגרפית רחל ויצמן בפרס על "הרקדן האוטומטי" בביצוע הורה דאנס כרמיאל. במסגרת תחרות הכוריאוגרפיה זכה במקום הראשון בסכום של 3,500 שקל עופר מליח על "ריקוד התוף" בביצוע להקת הורה ירושלים. במקום השני בתחרות זו זכתה בסכום של 2,500 שקל ברי אבידן על "דבר אלי בפרחים" בביצוע להקת "אנחנו כאן תל-אביב" ובמקום השלישי בסכום של 1,500 שקל זכה מיכה ספירא על "במדבר" אותו ביצעה להקת הסטודנטים של ירושלים.