פאולו רוסי, בן שבע וחצי

קיץ 1982 התנהל בצל המונדיאל של אותה שנה בספרד. עליתי מכיתה ו' לכיתה ז', ובאותו קיץ בילינו במגרש של בית הספר יותר מאשר בחוף הים. מיד לאחר שהסתיימו בכל בוקר הסדרות לילדים (האיים האבודים ומנהרת הזמן) היינו ממהרים עם הכדור למגרש, גם בחום של 35 מעלות.
הסרט 'אי-טי' הציג בקולנוע, הסידרה "תהילה" היתה אז להיט והרדיו לא הפסיק לנגן את "עין הנמר" מהסרט 'רוקי 3', בין דיווח אחד למשנהו ממלחמת לבנון.
אבל אותנו עניין רק כדורגל. זיקו היה המלך וסוקרטס היה הסגן שלו. נבחרת ברזיל, שכללה אז כוכבים נוספים כמו אדר, ג'וניור ופלקאו, לא זכתה באותו מונדיאל, אבל שיגעה את העולם כולו. גם ברחובות מדינת ישראל שרר עצב לאחר ההפסד 3:2 לאיטליה בשלב השני (המשחק בעקבותיו הודחה ברזיל).
לצערי לא השתייכתי באותה תקופה לילדים ששלטו היטב בכדור ובמשחק. אביב, ישראל, ערן, מליקה, אופיר, אדיר וכל השאר, שיחקו בילדים של קבוצת הפועל העירונית והיו ידועים ביכולתם הטובה. אני למרבה הצער לא הצלחתי להקפיץ יותר משלוש פעמים על הרגל.
לכן, כאשר נקבע המשחק הגורלי של הקיץ, בינינו לבין החבורה המתחרה, לא הייתי אופטימי במיוחד. זה לא היה סתם משחק. היתה יריבות גם מחוץ למגרש ביננו לבין החבורה השניה וזו היתה שאלה של יוקרה. בגלל זה, כאשר אמי ביקשה ממני לשמור על אחי הקטן, עידן, ידעתי שנכנסתי לצרה צרורה. הייתי בן 12, וכמו כל אח גדול הייתי חייב להשגיח על אחי בן השבע וחצי, שרק עלה לכיתה ג'. לא יכולתי להשאיר אותו לבד בבית, לכן נאלצתי להציב אותו בהרכב.
ילד בגיל כזה מול ילדים בני 12 ו-13 זה באמת לא כוחות, אז עידן הוצב כחלוץ, על מנת שאיבודי הכדור שלו לא יהפכו לשערים מהירים.
היריבים שלנו, בשל היותם בעלי שליטה ויכולת טכנית, לא היו צנועים במיוחד ואהבו להחמיא לעצמם. הם גם קראו בשמות השחקנים של ברזיל בכל פעם שנגעו בכדור, ולא היה נעים לשמוע את הצרחות שלהם בכל פעם שהיית סופג מהם שער. "זיקו לפלקאו, ועכשיו אדר כובש", הם היו מחליפים שאגות, והיית חש השפלה כאשר היית סופג.
אנחנו, כבר סיפרתי לכם, היינו מוגבלים לעומתם. החלטנו לנסות לקבל השראה מהאיטלקים, ולעשות להם מה שאיטליה עשתה לברזיל במונדיאל. ככלות הכל, גם הפועל כפר סבא זכתה באותה שנה באליפות עם אותו סגנון משחק.
את השוער שלנו, דני, קשה היה להשוות לדינו זוף, מאחר שהיה רועד לנו הפופיק בכל פעם שהוא היה יוצא לכדור, אבל זה מה שהיה. אני שיחקתי בהגנה, שכן מאז ומתמיד (עד היום) הצטיינתי בכיסוחים ובמשחק פיזי הרבה יותר מאשר ביכולת התקפית, לכן ההחלטתי לנסות לחקות את קלאודיו ג'נטילה, אותו מגן כסחן שקרע לזיקו את החולצה במונדיאל ושיתק את ההתקפה הברזילאית (וגם את מראדונה ונבחרת ארגנטינה).
שי התימני היה שמן וכבד תנועה, לכן החלטנו שהוא ישחק מאחור, כמו הבלם האחורי של האיטלקים, גאיטאנו שיריאה. רוני היה בעל שיער ארוך ובין הבודדים שידעו למסור אצלנו מדוייק, לכן הישוונו אותו לג'יאנקרלו אנטוניוני, עושה המשחק האיטלקי. רונן היה פורץ הרבה באגף כמו ברונו קונטי, ורק לאחי לא מצאנו כינוי.
"אז מי אני אהיה?", שאל אותי עידן לפני שהתחלנו לשחק. "אתה", לא ידעתי בהתחלה מה לומר לו, והמשכתי: "אתה תהיה פאולו רוסי".
לא האמנתי למה שאמרתי. רוסי הרי היה החלוץ הנפלא, חלוץ הזהב שהביא לאיטליה את הגביע אחרי שכבש שלושה שערים במשחק נגד ברזיל ועוד שלושה עד לסיום הטורניר (כולל אחד בגמר מול גרמניה). עוד לפני שהספקתי להבין איזו אחריות הטלתי עליו התחלנו לשחק.
וכרגיל, זה היה משחק של חתול ועכבר. "פלקאו לסוקרטס, זיקו בועט", היינו שומעים את היריבים שלנו עוברים לידינו ובוהים בהם. כרגיל, רדפנו אחריהם כל המשחק. היה לי מזל אחד גדול. כבר אז הייתי גבוה מהממוצע וניצלתי את הנתונים הפיזיים על מנת להילחם ולהדוף את המתקפות על שערנו.
דני, למרבה המזל, לא נזקק ליותר מדי ביצועים. הכדורים פשוט פגעו בו, או בקורות. ואז, הגיע הרגע הבלתי צפוי.
רונן הצליח לחטוף כדור לאופיר שניסה לעבור אותו, ושילם על זה ביוקר. הוא הגיע לבד מול השוער שלהם, אלי, ובעט פנימה. כשנותרו שתי דקות לסיום המשחק הצליח ישראל מהקבוצה השניה לכבוש שער שיוויון. התחלנו להרגיש את הלחץ והבנות, שהגיעו על מנת לצפות במשחק, החלו לעודד את הקבוצה השניה במרץ. אפשר היה להבין אותן. הם שיחקו הרבה יותר יפה מאיתנו.
את מה שקרה אז לא שכחתי עד היום ולא אשכח לעולם. עד היום, 21 שנה אחרי, אחי ואני נזכרים באותו הרגע בכל ארוחה משפחתית. 30 שניות לסיום קיבל עידן את הכדור, ואנחנו התכוננו לעוד איבוד שיתפתח להסתערות מחודשת על השער שלנו. אני נשארתי על קו ה-6 ולא העזתי לעבור את האמצע.
כאילו הוא עשה זאת מאז ומעולם, משך עידן את הרגל קדימה ואחורה, וביצע הטעייה שהותירה את מליקה מאחור. כאשר אדיר ניסה לחטוף לו את הכדור הוא ביצע משיכה נוספת לצד ימין והשכיב גם אותו על הארץ. כעת נותר רק השוער אלי מולו. אלי למד איתי בכיתה והכיר היטב את עידן. הוא לא האמין כאשר הבחין בו שועט לעברו, ויצא אליו בניסיון להציל את הכדור. אבל הילד הקטן לא חיכה יותר מדי ובעט לעבר השער.
אתם יודעים איך יוצאת בעיטה של ילד בן שבע וחצי. זו לא בדיוק בעיטה. הכדור התגלגל לכיוון השער. התגלגל, התגלגל והתגלגל עד שנעצר בתוך השער.
זו היתה אולי הנגיעה השניה של עידן בכדור, אבל אף אחד לא זכר את זה. "שערררררררררר!!! פאולו רוסי!" הוא החל לחייך בפנים של כל השחצנים מבית הספר שלי תוך שהוא מחקה את השידור של יורם ארבל מאותו משחק מפורסם בין איטליה לברזיל.
אתם רק יכולים לתאר לעצמכם לאילו מימדים ניפחתי את החזה במהלך אותו חופש, וכשחזרתי לבית הספר. אחי הקטן עשה צחוק מכל השוויצרים של השכונה.
היום עידן הוא איש מחשבים מצליח, וכבר שנים שהוא לא משחק איתי ועם חברי בימי שישי. אבל את מה שהוא עשה באותו יום בקיץ 1982 לא אשכח לעולם.