"סיפור טוב עדיף על נפש מעניינת"

לא משנה אם אהבתם את אתוס, פורטוס או אראמיס - ואולי הזדהיתם עם ד'ארטניאן - מתישהו בילדותכם, אם תקופת הילדות הזאת קדמה לעלילותיו של הארי פוטר - ודאי נחשפתם לאיזושהי גרסה מקוצרת של "שלושת המוסקטרים". ואולי גם לעיבוד של "הרוזן ממונטה כריסטו". אם כך, הזדמן לכם להכיר את אחד מגדולי היצרנים של רבי המכר בצרפתית בתקופה הרומנטית - אלכסנדר דומא האב. בשנים בהן כתב כמעיין המתגבר, טרם היה ידוע כ"אב", ובנו - הלא הוא אלכסנדר דומא הבן - טרם התחיל לכתוב ברצינות. שמו הוא בכלל שם עט. לעורך הדין הפריסאי חובב התענוגות קראו אלכסנדר דאוי דה לה פייטרי, אבל כנראה שאי אפשר למכור ספרים ומחזות עם שם כזה.
וגם הביוגרפיה שלו, אפילו בעיניהם של צרפתים ליברלים משהו, היתה שערורייתית שלא באשמתו. אביו היה צאצא בלתי חוקי של רוזן נשוי ומשרתת שחורה מסנטו דומינגו, ואבא של דומא האב ניחן באמביציה עצומה שהביאה אותו עד למעמד של גנרל בצבא נפוליאון, אבל כיוון שהוא מת בילדותו של הסופר, בשנת 1806, המכובדות שניכס לעצמו כחייל איכשהו לא עברה אל בני הדור הבא, וגם הכסף נגמר.
אלכסנדר הצעיר היה תלמיד מבריק וכותב כפייתי של חיבורים. בנערותו גמר אומר להצליח בפאריז כמשפטן מהולל, אבל שם הוא גילה את קסמי התיאטרון, השתיה, הנשים - והשירה הרומנטית.
הוא חבר לשחקנים ולפרוצות ולימד את עצמו לכתוב מחזות עתירי-אקשן, מלאים בקריאות "או-לה-לה" ובהתעלפויות דרמטיות של הגיבורות הראשיות. אם המחזות עסקו בנעשה בחצרו של לואי ה-14 או בהתאהבות תמימה, תמיד היה בהם תמהיל רוגש ורוחש של בגידות ותככים, יצרים גדולים ממידת אנוש, סוגיות חשובות על אודות נאמנות שנדחקו הצידה מפני קרבות מהוללים - ומעט מאד עומק פסיכולוגי בשרטוט המהיר של הדמויות. "סיפור טוב עדיף על נפש מעניינת", כתב פעם. מבחינת חשבון הבנק, הוא צדק.

כולם בשביל אחד

ובכל זאת, האיש הזה - שמעולם לא הגיע לגדולה ספרותית, שתמיד היה מין ג'ון גרישם של העידן הרומנטי - הוריש לנו שני ספרים ראויים ששרדו את טחינתן האכזרית של שיני הזמן. הראשון הוא "הרוזן ממונטה כריסטו", כמובן. הספר הוא גירסה מרוככת ומצועפת של מאבק מיתי של היחיד כנגד עוולות של המשטר. בעוד שהתיאור הספרותי העמוק והמרשים ביותר של מאבק כזה - "מיכאל קולהאס" של גוטפריד פון קלר - פועל בתוך שלד עלילתי מינימליסטי ומשרטט נפש מעונה שעוברת מטמורפוזה אמיתית בעקבות העוול, גיבורי "הרוזן ממונטה קריסטו" עסוקים בפרטי הפרטים של עולם המעשה, ומחברם אינו נותן דעתו כמעט לתמורות הנפשיות שהם עוברים בעקבות האירועים הגדולים והקטנים שגודשים את הספר לעייפה: זהו רומן של אקשן, לא של משמעויות. הערכים הבסיסיים שלו מתכתבים היטב עם עולמו המוסרי של ילד בן 10, והם עושים זאת יפה גם היום.
אבל לטעמי, חשוב מזה הוא סיפורם של המוסקטרים. החבורה הזאת קרויה על שם כלי הנשק שבו השתמשו – מוסקט הוא רובה ששימש חיילים במשך דורות רבים, עד למלחמת האזרחים בארצות הברית - אבל כמובן שהם מעדיפים לשסף את גרונות אויבייהם בחרב, כמו אבירים אמיתיים.
זוהי רומנסה מענגת וקצת פרימיטיבית, וזהו הספר שמתוכו נולדו מאוחר יותר מעלליהן של חבורות ילדים מיתולוגיות. הערכים הבסיסיים פשוטים עד כאב: נאמנות לבלי גבול למלך, ציות לסמכות מהול בכושר אלתור, ורעות חסרת פשרות של גברים. לא במקרה, המנוולת של היצירה היא אשה, ואפילו אשתו של מוסקטר, שומו שמיים - וכשהוא נאלץ להרוג אותה במו ידיו בשל בגידתה האיומה והנוראה, אנחנו מגיעים לשיא הדרמטי של העלילה. מכאן ואילך הדברים יידרדרו.
דומא האב הציע לקוראיו עולם פשוט מאד, שבו עקרונות נעלים - או ראויים מבחינה חברתית - חשובים בהרבה מבני אדם. לא היה לו זמן או כוח למורכבות האנושית - צריך היה לכתוב עוד ספר, ועוד אחד, כדי לממן את מנעמי החיים שלהם התמכר. הוא כתב עשרות רומנים, אבל אלו ששרדו מוכיחים שוב כי יש לנו צורך, לפעמים, בעולם פשוט שבו ברור לגמרי במה יבחר הגיבור כשיש בפניו דילמה מוסרית וכשיש בידו חרב. כן, הוא כתב "ספרות זולה". וכן, כולנו רוצים לפעמים לשקוע בסיפור רב-עלילות, אבל פשוט עד כאב.