מועקה מעבר לפינה

קריאה ב"מוות והפינגווין" מאת אנדריי קורקוב דומה להשתכשכות בתוך אמבט של מועקה. מדובר בהנאה מעט פרברטית, דכאונית, כמו טפטוף איטי של מי ברז קפואים על הפנים. מסופר על אדם בודד בשם ויקטור, שלוקח לעצמו במקום אהובתו שעזבה אותו חיית מחמד, פינגווין "עם מבט חודר כשל עסקן מפלגתי חכם ובעל ניסיון", כי גן החיות המקומי עשה מכירת חיסול ולא נותרו חיות יותר אטרקטיביות. באופן מקרי הוא מוצא עבודה כ"כותב הספדים" של עיתון. הוא מחבר טקסט שמאלצי על אישים מפורסמים יותר או פחות שיום אחד, כמו כל האנשים, פשוט ימותו. מתברר שיש קשר ישיר בין ההספדים שהוא כותב לבין מה שקורה בפועל. כמו כן הפינגווין שלו מוצא עבודה בתור מקונן אילם בהלוויות משונות.
מחיי עוני קמוטים בטעם של טיט, משדרג ויקטור את חייו לנהרות שוקקים של קוניאק וודקה, המון נקניק משובח ודגי פינוק קפואים עבור חיית המחמד שלו. אוקראינה, בספר וכנראה גם קצת בחיים, היא מקום קודר ומושחת עם נוף קפוא ופשע מכרסם, שנמצא בכל מקום וחודר גם לבועתו של ויקטור, למרות שהוא מקפיד לנעול את ביתו - אך כפי שאומרת לו אחת הדמויות, ליושה: "אין כזה דבר בית נעול באמת".

חיים קטנים

קורקוב נולד בפטרבורג ב-1961. הוא למד במכון ללימודי שפות זרות בקייב ועבד זמן מה כעיתונאי וכסטיריקן. בשירותו הצבאי הוא היה סוהר בכלא אודסה. לאחר מכן עבד כצלם קולנוע. הוא פרסם ארבעה רומנים וארבעה ספרי ילדים. בעולם משווים אותו לסופר בולגקוב. אולי ההשוואה היא מעט מוקדמת ומוגזמת, אך קורקוב, לפחות בסיפור הזה, מגלה יכולות נפלאות של כתיבה בהירה, מלאת הומור ועצב, חמושת רבדים תת קרקעיים, ובסוף הסיפור, כמו בכל סאטירה מזקקת, מזדנבת לה מבוישת אך בטוחה בעצמה, התקווה, אולי האחרונה, בכוח החיות האנושי.
ויקטור לכל אורך הסיפור הוא אדם בועתי, מנוכר אפילו לאהובה החדשה שלו, מתקשר בקושי עם הילדה שחבר מאפיוזו הוריש לו באגביות. "משהו בחיים האלה התקלקל. או שהחיים השתנו ורק מבחינה חיצונית הם נראים כמו החיים שהיו קודם, פשוטים ומובנים, אבל בפנים משהו השתבש, ואתה כבר לא יודע מה לצפות מחפצים שאתה מכיר. מכיכר לחם אוקראיני, מתא טלפון ציבורי. משהו זר ובלתי נראה מסתתר מאחורי הדברים המוכרים, מאחורי כל עץ, בתוך כל אדם. רק מבחוץ הכל נראה כפי שהוא נראה בילדות" (עמ' 181).
בסופו של דבר, יחד עם התקווה, ניעורה גם הפואנטה הספרותית, עם קאמבק מופלא, שרק בשבילו שווה להישאר עגמומי, מורבידי ומשתאה לאורך חלקים רבים בספר. הסיפור של ויקטור הוא אמנם סיפור יחידני, קטן, אינדיבידואלי, אך הוא למעשה סאטירה חריפה ועצובה על התקופה הפוסט סובייטית, שהיא "ארץ משונה, חיים משונים שהאדם כבר לא מבקש להתחקות אחר משמעותם, די לו שישרוד" (עמ' 39).

"המוות והפינגווין" מאת אנדריי קורקוב. מרוסית: פיודור מקרוב, הוצאת כנרת, 224 עמודים