מתאבדים על המגרש

ישנן כל מיני קטגוריות סטטיסטיות לאומדן יכולתה של קבוצת כדורגל: מאזן הנצחונות, כמה שערים הובקעו, כמה שערים נספגו, בעיטות למסגרת, עבירות, זמן אחזקת הכדור ועוד כהנה וכהנה. אחוזים, מספרים והמציאות שהם מנסים לתאר.
ככלל, לעיתים נראה כי הסטטיסטיקה היא הדרך היחידה בה האנושות מנסה לתפוס את המציאות המורכבת כל כך. מציאות מורכבת וקשה כל כך בשבילנו, תושבי המזרח התיכון. מציאות רוויית דם שגלשה אפילו אל מגרש כדורגל בחברון, שם, בקבוצת הנוער של 'מסגד ג'יהאד 6', לא מודדים את השחקנים בסטטיסטיקה של אחוזי ניצול מצבים, אלא בחייהם של ישראלים.
עשרות הרוגים ישראלים וכ-150 פצועים - זוהי הסטטיסטיקה בה מתגאים אנשי הקבוצה מחברון, כך פרסמו בחודש האחרון עיתוני בריטניה. הפרסום בתקשורת הבריטית הגיע שבועות ספורים אחרי ששירותי הביטחון הישראלים עלו על הנתון המדהים: שמונה מחברי הקבוצה החברונאית התמימה לכאורה, שמו קץ לחייהם בפיגועי התאבדות ולקחו עמם, כאמור, עשרות אזרחים ישראלים חפים מפשע.
שירותי הביטחון, שזיהו את החוט המקשר בין שמונת המחבלים המתאבדים – הכדורגלנים לשעבר שגויסו לחמאס, התעוררו מאוחר מדי, אולם עצרו מיד עם יקיצתם את שלושת החברים הנותרים בקבוצה. מנגד, עבד אל-מאהדי שעבנה, סטודנט בן 18, חמק מזרועות שירותי הביטחון מכיוון שחצה את הכביש לקבוצה יריבה לפני שנתיים, מה שלא מנע ממנו להתפוצץ ב-11 ביוני בירושלים ולרצוח 17 ישראלים, כנקמה על ניסיון ההתנקשות בעבד עזיז אל-ראנטיסי. "הוא שיחק בשביל הקבוצה של המסגד ההוא לפני שנתיים", אמרה אמו ראחמה ל'דיילי מירור'. "אני לא יודעת אם היה לו קשר לחמאס. מה אפשר לומר? הוא שאהיד, תודה לאל, והוא יישאר צעיר לנצח בגן עדן".
שעבנה, כמו עימראן סלים קוואסמה, פאדי אל-פאחורי וחמשת חבריהם האחרים, ייזכרו אמנם במדי החאקי בהם הצטלמו על ידי משלחיהם מהחמאס לפני צאתם למשימה, אולם לפני כן היו נוהגים ללבוש את מדי הכדורגל הלבנים של הקבוצה. בעולמם הפנימי היו אלה רונאלדו, דייויד בקהאם ותיירי הנרי הגיבורים האמיתיים, מודלים לחיקוי. אבל המציאות של המזרח התיכון ריסקה כל חלום כדורגל ופינתה את הבמה לגיבורים רלוונטים יותר מבחינתם - עיז א-דין אל-קסאם, יחיא עייש וסדאם חוסיין.
"יש על הנערים לחץ רב כל כך ואין אף אחד שיציל אותם, אפילו לא המשפחות שלהם", אמר אחד מתושבי השכונה בה התגוררו רוב חברי קבוצת 'מסגד ג'יהאד 6'. המצוקה העמוקה שלהם לא מצאה מזור גם על מגרש המשחקים עליו נהגו להשתעשע בכדור סמרטוטים. בייאושם, החליטו להחליף את מגרש החול הטובעני של חייהם, או את זה מהבטון עליו נהגו להתאמן, בשדות הירק האינסופי של גן עדן – האשליה שמכרו להם "מגלי הכשרונות" של החמאס, שמצאו במועדון מאגר עצום של מועמדים מתאימים.
קבוצת הכדורגל של 'מסגד ג'יהאד 6' פעלה בעידוד החמאס ובמימונו, כחלק מהסיוע ההומניטרי שמספק ארגון הטרור למשפחות הנזקקות הרבות בחברון ושאר הערים הפלסטיניות. אולם לא מדובר בגמילות חסדים פילנטרופית חלילה וחס. אותן מסגרות שמקיים החמאס, לכאורה, כדי להקל על מצוקת הנוער, יוצרים את הזיקה בין הצעירים לארגון ולמטרותיו, ומשמשות, כאמור, כחוות טיפוח לטרוריסטים. על המגרש היו מתאמנים הנערים המתוסכלים בכדרור, בעיטה וכושר גופני ובסתר היו עוברים שטיפת מוח ומגויסים על ידי הפעילים. במקום לשגר טילים לעבר השער, היו משגרים הנערים את עצמם לתוך האוטובוסים ומרכזי האוכלוסיה בישראל.
ההורים לא ידעו תמיד על "פעילות ההעשרה" שעברו בניהם במהלך אימוני הקבוצה, אליה נשלחו מלכתחילה רק כדי למצוא מעט פורקן ממציאות חייהם הקשה. "אולי הם דיברו על המבצעים במהלך אימוני הכדורגל", אמר זיאד אל-פאחורי, אביו של פאדי, ראשון הטרוריסטים שהצמיחה הקבוצה לכתב ה'דיילי טלגרף' הבריטי, "הבן שלי היה הראשון בחבורה של שאהידים והייתי עוצר אותו לו הייתי יודע על כך בזמן. לדעתי אלו שבאו אחריו רצו ללכת בעקבותיו לגן עדן".
האב השכול, דואג עתה כי בנו הצעיר, טאהר בן ה-13, שהתחיל את דרכו בקבוצת הצעירים של 'מסגד ג'יהאד 6' לא יילך בעקבות אחיו. בינתיים, טאהר שומר לעצמו את מדי הכדורגל של פאדי, החולצה הלבנה עליה מוטבעת סיסמת הקבוצה: "התכונן לאויב והילחם נגד הכיבוש".
כולנו שמענו על הכדורגל מאחד הלבבות, הספורט שיכול לגשר בין הבדלי דת גזע ומין ועמדות פוליטיות, הספורט שעל פי אופטימיסטים חסרי תקנה עוד יביא שלום עולמי. פעילי החמאס ניצלו את אותו הכדורגל כהסוואה למפעל הטרור שלהם בקבוצת 'מסגד ג'יהאד 6' ואולי אף בקבוצות אחרות. הרי בסופו של דבר בשני המקרים הדבר החשוב ביותר הוא הניצחון.