שתף קטע נבחר

אתם שיתפתם
    זירת הקניות
    דו"ח ועדת אור יתפרסם ב-1 בספטמבר
    ועדת החקירה הממלכתית תפרסם את מסקנותיה על מהומות אוקטובר 2000, שבהן נהרגו 13 ערבים ישראלים. על הכוונת: אהוד ברק ושלמה בן-עמי, קציני משטרה בכירים וראשי המגזר הערבי. הערכה: יהיו מסקנות אישיות קשות. האם נכתבה דעת מיעוט?

    מכונות הדפוס של המדפיס הממשלתי עבדו לאחרונה שעות נוספות, כדי להשלים את הדפסת העותקים הרבים של הדו"ח עב-הכרס, המחזיק למעלה מ-800 עמודים, שחיברה "ועדת החקירה הממלכתית לבירור התנגשויות בין כוחות הביטחון לבין אזרחים ישראלים", המכונה גם "ועדת אור". ביום שני, 1 בספטמבר 2003, יימסר הדו"ח לפרסום - קרוב לשלוש שנים אחרי מהומות אוקטובר 2000, שבהן הוא עוסק.

     

    מועד הפרסום נקבע לשעה 14:00, כאשר יוגש הדו"ח לממשלה. מייד לאחר-מכן יימסרו עותקים ממנו לבאי-כוח הצדדים - בהם משפחות ההרוגים והאישים שהוועדה הזהירה - והדו"ח יותר לפרסום.

     

    (על הרקע להקמת הוועדה, העדויות והאזהרות, הפרשנויות והתמונות - בפרויקט מיוחד של ynet).

     

    האם היתה דעת מיעוט?

     

    שלושת חברי הוועדה ועוזריהם עמלו על כתיבת הדו"ח במשך חודשים ארוכים. יו"ר ועדת החקירה הממלכתית, השופט העליון תיאודור אור, וחבר הוועדה פרופסור שמעון שמיר, שגריר ישראל במצרים לשעבר, עבדו על הדו"ח יחדיו בבית המשפט העליון בירושלים; חבר הוועדה השלישי, השופט האשם ח'טיב, עבד עליו בנפרד בבית המשפט המחוזי בנצרת, שבו הוא מכהן.

     

    עובדה זו מחזקת לכאורה שמועות עקשניות שהסתובבו לאחרונה במערכת המשפטית והפוליטית, כאילו כתבו חברי הוועדה דעת רוב ודעת מיעוט - שני החברים
    היהודים מול השופט הערבי. אם נכונה השמועה, הדבר עלול לפגוע באמון שירחשו לדו"ח ערביי ישראל, שהוועדה הוקמה במידה רבה כדי לשקם את אמונם במערכות השלטון, אחרי שכוחות הביטחון הרגו 13 אזרחים ערבים במהומות אוקטובר 2000. עם זאת, צריך להדגיש שגם אם תתברר השמועה כנכונה, ודעותיהם של חברי הוועדה אכן נחלקו, בשלב זה לא ידוע מהם הנושאים שבהם נחלקו ומה משקלם; ייתכן שעיקר המסקנות מקובל על כל חברי הוועדה.

     

    מעטה חשאיות סביב הדו"ח

     

    מה נכתב בדו"ח ועדת אור? הניסיון לנחש את התשובה לשאלה זו מעסיק לאחרונה רבים במערכת המשפטית והפוליטית. רק קומץ של מקורבים לוועדה יודעים את התשובה. כל השאר - ובהם שרים, חברי כנסת, בכירי המשטרה ומשפטנים בכירים - מגששים באפלה. כתיבת הדו"ח לוותה במסך כבד של חשאיות. אפילו אנשים שהדו"ח נמסר לידיהם לצרכים טכניים - למשל, כדי להדפיס אותו - התבקשו לעצום עין ולא לקרוא את הכתוב בדו"ח.

     

    ומדוע זה מעניין כל-כך? קודם כל, בגלל המסקנות האישיות. על הכוונת של הוועדה נמצאים בכירים רבים: ראש הממשלה לשעבר, אהוד ברק; השר לביטחון פנים לשעבר, פרופסור שלמה בן-עמי; מפכ"ל המשטרה לשעבר, רב-ניצב יהודה וילק; מפקד המחוז הצפוני לשעבר, ניצב אליק רון; חברי הכנסת הערבים עזמי בשארה ועבדל מאלכ דהאמשה; ראש התנועה האיסלאמית, השייח' ראאד סלאח; ועוד חמישה קציני משטרה ושני שוטרים. לכל אלה שלחה הוועדה מכתבי אזהרה, שלפיהם הם עשויים להיפגע ממסקנותיה.

     

    מכתבי האזהרה הם כעין כתבי אישום, בהבדל אחד - לא התביעה ניסחה אותם, אלא השופטים, כלומר חברי הוועדה. הם משקפים את המסקנות שעלו לכאורה מהראיות ומהעדויות שאספה ושמעה הוועדה בשלב הראשון של עבודתה, שהסתיים בפברואר 2002. לאחר-מכן התקיים שלב נוסף, שבו ניתנה למוזהרים הזדמנות לבדוק את הראיות נגדם ולהופיע בפני הוועדה, כדי לנסות ולהפריך את הממצאים.

     

    האזהרות: מהסתה ועד להרג

     

    מכתבי האזהרה מלמדים שאם המוזהרים לא הצליחו להפריך את רוב הממצאים נגדם - המסקנות האישיות יהיו קשות. נגד ברק נטען, בין היתר, שהוא לא "קרא את הכתובת על הקיר" לפני המהומות, לא ניסה להרגיע את הרוחות כאשר פרצו המהומות, ואף תרם להסלמה בכך שהורה למשטרה לפעול בכל האמצעים כדי לפתוח את צירי התנועה שנחסמו. בן-עמי הוזהר שלא מילא כהלכה את תפקידו כשר לביטחון פנים, לא פיקח על היערכות המשטרה לפני המהומות, ולאחר שאלה פרצו - לא פעל כדי לצמצם את הפגיעה בחיי אזרחים.

     

    למפכ"ל וילק ייחסה הוועדה שורה ארוכה של מחדלים בהיערכות לאירועים, בטיפול בהם במהלכם ובהתנהלות אחריהם. בין היתר נטען נגדו שאיפשר שימוש באמצעים קטלניים לפיזור הפגנות למרות הנחיות הדרג המדיני, והסתיר מהדרג המדיני שימוש בצלפים שירו אש חיה לעבר מפגינים. בעניינו של ניצב אליק רון הועלו טענות חמורות על תפקודו כמפקד המחוז הצפוני - הן לפני המהומות, כאשר תרם לכאורה ליחסים העכורים בין המשטרה לציבור הערבי, והן במהלך המהומות, כאשר פיקד לכאורה על התגובה האלימה של המשטרה, ואף היה אחראי ישירות לאירועים שבהם צלפים ירו אש חיה לעבר מפגינים ללא הצדקה.

     

    תת-ניצב משה ולדמן, ששימש מפקד מרחב עמקים של המשטרה, תת-ניצב בנצי סאו, שהיה מפקד מג"ב במחוז הצפון, סגן-ניצב ירון מאיר, שהיה קצין אגף מבצעים של מרחב גליל במשטרה, וסגן-ניצב שמואל מרלשטיין, שהיה מפקד בפועל של תחנת נצרת במשטרה, הוזהרו כולם על אחריותם כמפקדים לאירועים שבהם נהרגו מפגינים ערבים מירי צלפים ומירי כדורים מצופי גומי.

     

    רב-פקד גיא רייף, מפקד תחנת משגב, רס"ר נ.י. מהיחידה המשטרתית המיוחדת (ימ"מ), ומורשד ראשד, שוטר ממשמר הגבול, הוזהרו שירו במו ידיהם לעבר מפגינים ערבים ללא הצדקה, וגרמו לקורבנות בנפש.

     

    נגד השייח' ראאד סלאח וחברי הכנסת עזמי בשארה ועבד אל-מאלכ דהאמשה נטען כי הסיתו את הציבור הערבי לאלימות לפני אוקטובר 2000 וליבו את הרוחות במהלך המהומות.

     

    כמה עמוק יצללו המסקנות המערכתיות

     

    מעבר לדריכות סביב המסקנות האישיות, דו"ח ועדת אור עשוי לכלול גם מסקנות מערכתיות חשובות לאין-ערוך - על היחס של המדינה לאוכלוסיה הערבית, על טיפולה של המשטרה בהפגנות שבהן מעורבים אזרחים ישראלים, ועוד.

     

    המנדט הרשמי שהעניקה הממשלה לוועדה היה כדלקמן: "הוועדה תחקור השתלשלות האירועים ותקבע ממצאים ומסקנות לגבי מה שהתרחש בהם ולגבי הגורמים שהובילו להתרחשותם באותו מועד, ובכלל זה התנהגות המסיתים והמארגנים, משתתפי האירועים מכל המגזרים, וכוחות הביטחון". בגדר המלים "הגורמים שהובילו להתרחשותם" ניתן להכיל עולם ומלואו.

     

    כך למשל, בסיכומים שהגיש לוועדה ארגון עדאלה - המרכז המשפטי לזכויות המיעוט הערבי בישראל - נטען כי "סיבות העומק" להתרחשות המהומות הן ההפליה ההיסטורית של הערבים מאז שנות הממשל הצבאי, מדיניות תכנון הקרקעות המקפחת, וההפליה הסוציו-אקונומית הנמשכת כיום. בשלב זה עדיין לא ידוע כמה עמוק יצללו מסקנותיה של ועדת אור.


    פורסם לראשונה

     

    לפנייה לכתב/ת
     תגובה חדשה
    הצג:
    אזהרה:
    פעולה זו תמחק את התגובה שהתחלת להקליד
    צילום ערוץ 2
    חברי ועדת אור. האם הם נחלקו בדעותיהם?
    צילום ערוץ 2
    אהוד ברק. הנחיותיו תרמו להסלמה?
    שלמה בן-עמי. לא מילא כהלכה את תפקידו?
    צילום: עטא עוויסאת
    יהודה וילק. הסתיר את ירי הצלפים?
    צילום: עטא עוויסאת
    צילום: עטא עוויסאת
    אליק רון. פיקד על ירי אש חיה ללא הצדקה?
    צילום: עטא עוויסאת
    צילום גלי תיבון
    עזמי בשארה. הסית את הציבור הערבי לאלימות?
    צילום גלי תיבון
    מומלצים