מהדקים את השרוכים. על הודנת ת"א - בית שאן
"אוהדי הפועל תל אביב התבשרו לאחרונה כי הטראומה האהובה עליהם מכל, הפועל בית שאן, הופכת להיות פרויקט טיפוח של המועדון", רגע לפני שהאדומים יסקלו אותו, אמיר לין חושב שהגיע הזמן לסלוח
בבסיסה של כל פעילות ספורטיבית, בין אם מדובר במשחק דוק ידידותי ובין אם עסקינן בקרב איגרוף אימתני, ניצבת כמו מגדלור זוהר גברת תחרות. כמו אקסיומה גיאומטרית עומד הרגש והמניע הזה בבסיס של כל מפגש בין בני אדם ומחלק את העולם למפסידים ומנצחים, טובים ורעים, שלנו ושלהם. התחרותיות היתה קיימת לפני אלפי שנים בזירות הגלדיאטורים ביוון, וגם היום בגלגולה המעודן והמדמם פחות היא משמשת כבלוטת האדרנלין של כל ספורטאי.
גם ביציע מזינה ומתדלקת האיבה את הצופים, לא פחות ואולי אף יותר מאהבתם לקבוצה. בפראפרזה מחגי ישראל, אפשר לומר כי ללא שנאת המן לא היתה מתאפשרת אהבת מרדכי. ללא קצת שנאה בריאה, הקהל לא היה מגיע למגרשים, השחקנים היו שוקעים באפטיות מנוונת והספורט כולו היה נראה כמו תרגיל במדיטציה טרנסצדנטלית - בקיצור, משעמם.
קחו לדוגמה את ארצנו הקטנטונת. היריבות הבין מועדונית גוברת בקלילות על כל רגש לוקאל-פטריוטי. לעיתים נדמה כי מרבית אוהדי הפועל תל אביב היו מייחלים לנצחון של נבחרת פלשתין על יריבתם העירונית והשנואה, לו היו השתיים נפגשות באיזה חלום הזוי של שמעון פרס.
והנה, אותם אוהדים אדומים לומדים לאחרונה כי הטראומה האהובה עליהם מכל - הפועל בית שאן הופכת להיות, שומו שמיים, פרוייקט טיפוח של המועדון. הנהלת הקבוצה החליטה לתמוך במחלקת הנוער של בית שאן, אותה קבוצה שגזלה מהאדומים את האליפות לפני כשש שנים וקנתה לעד את מקומה בהיכל המשטמה של האוהדים. תאומים, אורנשטיין וחבריהם החליטו להדק את הקשרים דווקא עם אותה קבוצה שכה התקשתה לקשור את השרוכים לפני ובמהלך המשחק המפורסם מול בית"ר ירושלים. את הפגישה, אגב, יזם ינון ארז, אביו של ארז אשכנזי ז"ל, לוחם בשייטת שנהרג בעזה ואשר התגורר בקיבוץ רשפים, סמוך לבית שאן. ארז ז"ל היה אוהד של הפועל תל אביב.
אלא שמה שנראה לצופה האובקייטיבי כמו פרסומת לעמותת 'צו פיוס' ומהלך ראוי, נתפש בעיני חלק מהקהל האדום כאקט מחפיר. כמו ילד שנגזל זה עתה מצעצוע אהוב, או נכון יותר כמו מכשף מטהיטי שלקחו לו את בובת הוודו, כך חשים עתה אוהדי הפועל, שעוברים סירוס מוסרי לתחושת השנאה המבעבעת שלהם. נראה ששום דאבל או ניצחון על צ'לסי לא ישתוו להנאה שבחיטוט בנבכי המוגלה הבית- שאנית. כשם שהישראלי הממוצע זוכר בפרוטרוט היכן היה כשראש הממשלה נרצח או על מה דיבר בזמן משפטה של מיכל ינאי, כך נוצר האוהד האדום באהבה את כל רגעי השנאה והזעם. כה קשה היא הפרידה מאותה תחושה ממכרת של עוול, עלבון וכעס.
הקהל שתמיד הביט במראה וראה שם את המצפון וטוהר הנפש של האמא תרזה יחד עם קליפת המוח של אלברט איינשטיין, קיבל חיזוק סופי לנבדלותו משאר חלקי העם. השערורייה הספורטיבית נצבעה כמובן בגוון פוליטי מובהק, שלא לומר עדתי. שרוכיו של איתן טייב שירתו את מחנה זאב ז'בוטניסקי והיו שלוחתם הארוכה של כוחות הימין הפוליטי.
ועכשיו, דורשים מהם להחליף את השנאה בסליחה, לדור בכפיפה אחת עם אותו זאב זולל אליפויות. רק שאחרי כל השנים שעברו נראה כי בית שאן היא סוג של כבשת רש מסכנה. אמנם, לא כזו שתקבל את פרס ההגינות, אבל בסך הכל עיר נחמדה שזקוקה כמו כולנו למעט חמלה וקורט של מחילה. כאנשים מן היישוב וכמי שמחשיבים עצמם כמייצגיה של תקופת הרנסנס והנאורות, וודאי מכירים האדומים בכוחה המרפא של הסליחה, אולם כאוהדים מן הטריבונה הם ממשיכים להאחז בכאב המשכר ומתנגדים לכל ניסיון להודנה.
בבסיס השנאה ומעבר לגזילת התואר השערורייתית כשלעצמה עומד הרצון להמשיך להתקיים באפרטהייד תרבותי כלכלי (וגם ספורטיבי), מחוץ למטווחי היד של הפריפריה. אז אדומים יקרים ומתורבתים, אנא, אמצו לרגע אחד את האג'נדה הפוליטית אליה כביכול אתם משתייכים וזכרו את מילות השיר האלמותיות: "זה הזמן לסלוח".
פורסם לראשונה
לפנייה לכתב/ת 
תאומים והאוהדים. לוקח את צעצוע השנאה
צילום: יוסי רוט
איתן טייב (משמאל). כיף לחטט במוגלה
צילום: ראובן שוורץ
ארז אשכנזי ז"ל
צילום רפרודוקציה: דובר צה"ל
מומלצים
