לא עולים כיתה
דעה: נדמה לעתים כי שתי מערכות חינוך קיימות בארץ, זו לישראל של ערי המרכז וזו של הפריפריה. משרד החינוך מתנהל בנושא ללא מצפן וללא מטרה – והנתונים קשים
בשנה החולפת רשמו לעצמם היישובים המבוססים את שיעור הזכאים הגבוה ביותר לתעודת בגרות: 61%. בעיירות הפיתוח לעומת זאת, השיגו 45% בלבד את התעודה הנכספת. עם הנתונים הללו, יפתח משרד החינוך בעוד מספר שבועות שנת לימודים נוספת. האם השנה הזו תהיה שונה במשהו מקודמתה? אני בספק.
בשנים האחרונות נדמה כי מערכת החינוך צועדת ללא מצפן, ללא מטרה וללא תחושת כיוון. למרות שהמערכת הובנתה מראשיתה על שורה של הפרדות: בין דתיים לחילוניים, בין יהודים לערבים ובין החינוך העיוני לחינוך המקצועי, נדמה כי בעבר היו כפופים הפלגים והזרמים השונים לאוטוריטה מנהלית אחת, שנשאה באחריות כוללת.
בעשורים החולפים ידעה מערכת החינוך רפורמות חינוכיות גדולות כמו "עידן הטיפוח" ותהליך האינטגרציה. על אף חולשותיהן הבולטות של תוכניות אלו, ואפלייתה השיטתית והבוטה של מערכת החינוך הערבית, נראה כי קברניטי המערכת חשו בגודל המשימה שהופקדה בידיהם, וראו עצמם אחראים ישירים לגורלם החינוכי של כלל התלמידים.
המתבונן על מפת ההישגים כיום ועל דפוסי המדיניות הסותרים המתקבלים חדשות לבקרים, מרגיש כי הוא נקלע לאתר מפוצל, בו מתנהלים זה לצד זה שדות חינוכיים שונים בתכלית. האחריות הועברה לציבור, כל הדרכים כשרות, ומי שיכול לדאוג לעצמו – דואג. לעיתים אף נדמה כי לכול שדה משרד חינוך נפרד משלו, המנהל את ענייניו בהתאם לעוצמתו הפוליטית, הונו התרבותי וכוחו הכלכלי.
החינוך בפריפריה תמיד השתרך אחרי המערכת המתוחכמת והמשוכללת שבאזורים המבוססים. בעוד האחד מתהדר במערכת חינוך עיונית משובחת המקנה גישה להשכלה גבוהה, דשדשו השוליים עם בתי ספר מקיפים ומקצועיים, שהם הכינוי ההגייני למערכות ענק המכילות אלפי תלמידים, מסלולי לימוד נחותים, סרבול בירוקרטי ואלימות.
המבנה ההיסטורי הזה, שנותר על כנו עד עצם היום הזה, כמעט ולא אותגר למעט ניסיונות כמו אלו של בית ספר "קדמה", שביקשו להקים על אפם ועל חמתם של מתכנני החינוך וצבא מפקחיו, בית ספר עיוני משובח בשכונת מצוקה. נראה כי ההצלחה של בית הספר, הפועל כבר למעלה מעשור, אינה "מטרידה" איש. מערכות החינוך הנפרדות ממשיכות בשלהן.
הקיטוב רק מעמיק
הנתונים לכאורה מעודדים: בשנת 2001 חל גידול יחסי בשיעור הזכאים לתעודת הבגרות. 43.8% מכלל בני/ות 17 בישראל קיבלו אז תעודה, לעומת 40.8% בשנת 2000 ו-41.4% בלבד ב-1999. אולם, לצד העלייה המתונה בשיעור הזכאים, יורד בהתמדה שיעור הלומדים: בשנת 2001 למדו בכיתה י"ב 75.4% מכלל בני/ות 17 בישראל. בשנת 2000 עמד שיעור הלומדים על 77.9% ובשנת 1999 על 79.9% בלבד.
ריבוי הזכאים לתעודה, ובה בעת גידול מתמיד במספר התלמידים הנשמטים מבית הספר, מלמד על תהליך הקיטוב העמוק שעובר החינוך בישראל. תהליך זה אינו מנותק כמובן מן הקיטוב הכלכלי והחברתי. זה מעמיק בהתמדה מאז שלהי שנות ה-70, אז אימצה ישראל באופן רשמי דפוסים כלכליים ימניים המנהלים מאז את המשק כמעט ללא הפרעה.
מנתוני מרכז אדוה עולה כי קיים מתאם גבוה בין רמת ההכנסה הממוצעת ביישוב ובין שיעור הזכאות לתעודת בגרות. בעוד העיירות העניות מציגות הישגים דלים: אופקים עם 27% זכאים מכלל בני ה-17 בישוב, עכו-30%, לוד-33%, שדרות-33%, בית שמש-35% וקרית-ים-37%, מציגים האזורים המבוססים הישגים מרשימים: בתל-אביב - 56%, רעננה - 61%, גבעתיים – 65%, מבשרת – 64%, טבעון – 68%, מכבים – רעות – 87% ועוד ועוד.
למעשה, מרבית היישובים בהם למעלה מ - 50% מסך הלומדים משיגים את תעודת הבגרות, הם יישובים ותיקים ו/או יישובים מבוססים במרכז הארץ.
מדוע בבית שאן שיעור הזכאים מקרב בני ה-17 עומד על 45% בעוד שיעור הזכאים במועצה המקומית עמק בית שאן עומד על 74%? כיצד ניתן להסביר את הפער הזה?
חינוך עני, חינוך עשיר
חלק מן התשובה לשאלה מורכבת ומטרידה זו טמון במדיניות הכפולה שמנהל משרד החינוך בשנים האחרונות. מתן הרשאה להקמת בתי ספר ייחודיים, גיוס כספים ממקורות עסקיים, עלייה במשקל ההוצאה הפרטית בחינוך, התפשטות החינוך האפור וניהול "כלכלת פרויקטים" מורכבת ומסועפת, אשר ממשאביה נהנים בעיקר המקורבים למשרד ויודעי חן, מעמיקים את שתי מערכות החינוך שמתבססות בישראל ביתר שאת מאז שנות ה-80: המערכת של המעמד הבינוני-גבוה והמערכת הענייה.
הרחבת סל ההטבות בחינוך (אזור עדיפות א') בעיקר לתושבי ההתנחלויות, והגזרות הטמונות בתוכנית הכלכלית החדשה, ביניהן: קיצוץ אגף שח"ר במשרד החינוך האמון על פיתוח פרוייקטים בפריפריה, קיצוץ האגף לקידום נוער המופקד על הטיפול בנוער מנותק, בניית בתי ספר שש שנתיים בניסיון להצמיד את חטיבות הביניים לבתי הספר התיכוניים ולהעביר בכך את האחריות הכספית והחינוכית לרשות המקומית – כל אלה הם רק קצה הקרחון.
חלום הבלהות הזה שמשרטט לנו המשרד, הופך את החינוך העני לעני יותר. מתחת לסבך של מילים עדכניות הכוללות (לעולם) את המושגים: דמוקרטיה, שוויון, אוטונומיה, בחירה וייעול, מתנהלות להן (לפחות) שתי מערכות חינוך נפרדות. האחת הופכת את המושגים הנ"ל לבני קיימא, בעוד שבאחרת, הם משמשים כתפאורת רקע בלבד למערכת בקריסה, מערכת שאינה מסוגלת להתחדש ולהתחרות בעדכניות ובעוצמה שצוברים והתוססים שבמערכת המקבילה.
לפנייה לכתב/ת 
דליה מרקוביץ
שתי מערכות חינוך - לעשירים ועניים?
צילום: אורן אגמון
מומלצים
