שתף קטע נבחר

הכי מטוקבקות
    רוצה להצחיק את אמריקה
    המופע החדש של נאור ציון מסמן קפיצה ברמת ההפקה של מופעי קומדיה, וגם מעבר חיוני מתדמית הטראבל מייקר שליוותה אותו בשנים האחרונות לטובת דימוי מרוכך יותר. זה אמור לסייע לו בדרך למימוש שאיפתו האמיתית: כיבוש הוליווד. השבוע ניפתח סיבוב ההופעות שלו באמריקה

    נאור ציון מתכנן לכבוש את אמריקה. הוא אפילו הכין בדיחה ניו יורקית טיפוסית לטובת העניין. "סיני וסינית מנהלים רומן במסעדה, ובכל משמרת צהריים הם קופצים לחפוז בשירותים. יום אחד הבחורה אומרת לבחור, 'אני רוצה 69', הוא שואל אותה, 'מה פתאום?' והיא בשלה, 'רק 69'. הבחור לא מבין:

    'את רוצה בקר וברוקולי עכשיו?'"

    השבוע, בבי.בי קינג קלאב במנהטן, נפתח בסיבוב הופעות שלו בצפון אמריקה, שיכלול את ניו יורק, מיאמי, סן פרנסיסקו ולוס אנג'לס. ציון מגיע לכאן כשהוא בשיאה של קריירה מצליחה בת למעלה מעשור, במסגרתה הוא העלה שני מופעי יחיד, שרצו שלוש שנים כל אחד. הוא מהסטנד אפיסטים הבודדים בישראל שזוכים להופיע בפריים טיים בטלוויזיה, במסגרת ספיישלים שהוא יוצר, מביים ומככב בהם.

    לצפון אמריקה מגיע ציון עם מופע הבמה השלישי שלו, שמציב סטנדרטים גבוהים לחבריו בתעשיה. המופע משלב קטעי וידיאו המוקרנים על מסך ענק, אביזרי פירוטכניקה משוכללים ותפאורה נוצצת. "זה המיוזיקל של הסטנד אפ", הוא אומר. "אני מאמין בקצב. כשקהל בא למופע סטנד אפ, הוא מאבד את הריכוז אחרי ארבעים דקות בממוצע. קשה לשמור על קשב במשך שעה וחצי, אבל כשאתה עורך שינויים בקצב, מפתיע ומגוון, אתה יוצר עוגנים, כמו רץ מרתון שמקבל מים בתחנות שונות במהלך המסלול. הצופים אומרים שהם לא מרגישים שהזמן עובר".

     

    לרגל המצב

     

    הצופים גם לא מרגישים איך שזמן חוזר לאחור. את המופע החדש שלו בחר ציון להקדיש להיסטוריה של העם היהודי. לדבריו, החליט להתמקד דווקא בנושאים היסטוריים טעונים, בגלל המצב, אותו מצב שמכתיב את סדר היום האישי והלאומי כבר שלוש שנים. "אני אומר במופע, שלמרות כל מה שעברנו, הצלחנו לשרוד, בפרט אחרי מה שקרה בשנתיים וחצי האחרונות", אומר ציון. "אני מדבר על הנצרות מול היהדות, אומר שבהיסטוריה הכל חוזר על עצמו. אנשים מאד מזדהים כשאני מסיים את המופע ב'אני מאמין' שלי, שצריך לקחת הכל בפרופורציה. לכן המופע מתאים מאד גם לישראלים באמריקה וליהודים בגולה בכלל. למופע באמריקה הכנתי מערכונים מיוחדים על ישראלים בחו"ל, אחרי שערכתי תחקיר מאד רציני אודות העניין".

    המצב מכתיב את ההומור?

    "אחד הקטעים במופע הוא פרודיה על המאבטחים בקניונים. אני מדבר על התחושה המוזרה בה אתה נתקף כשאתה נכנס לקניון בחו"ל ולא בודקים אותך, נראה לך שמשהו חסר, לא בטוח. המצב מאד מכתיב את ההומור. כל המופע מדבר על המצב הבטחוני ועל קושי החיים בישראל, כמו גם על העובדה שאנחנו מקבלים מצבים מטורפים כשגרה כי נהיינו אדישים. כשיש שלושה פיגועים בשבוע, אתה באיזשהו מקום מתרגל לזה וממשיך לחיות את החיים. אני מדבר על זה במופע".

    אתה משתייך לאסכולה שטוענת שהומור שחור מסייע להתמודד עם המציאות המורכבת?

    "אני מאד רגיש להומור שחור. אני לא בעד לעשות מהשואה בדיחה, אלא אם זה בדרך מיוחדת ויפה, כמו הסרט של רוברטו בניני, 'החיים יפים', שהראה איך באמצעות הומור אפשר לנצח בסיטואציה של חיים במחנה השמדה. בסטנד אפ אני לא נוגע בשואה, אבל בכל מה שקשור לפיגועים, צריך למצוא את הדרך והזווית הנכונה לעסוק בזה.

    "הקהל הישראלי הוא הקהל הכי רגיש בעולם. אם תספר בדיחה שחורה שהיא לא לעניין, לא יצחקו ואפילו תהיה שתיקה רועמת של מבוכה. מצד שני, אם אדבר על משהו שכולם מצפים שאני אדבר עליו, אנשים יצחקו וימחאו כפיים, כיוון שהם מצפים שאתן להם פתח לפורקן. הכל עניין של איך אתה מספר את הבדיחה ובאיזו זווית אתה מעלה את הנושא.

     

    מיתוג מחדש

     

    המופע החדש של נאור ציון מסמן לא רק שינוי ברמת ההפקה והסטנדרטים שהוא מציב, אלא גם במעבר חיוני מתדמית הטראבל מייקר שליוותה אותו בשנים האחרונות לטובת דימוי מרוכך יותר. לא תמיד היה ציון בחור רגיש שמסמן לעצמו קווים אדומים. בשלוש השנים האחרונות הוא סיפק לא מעט כותרות ואייטמים למדורי הרכילות, שציירו אותו כאמן חסר רגישות על הבמה וכאדם עם פתיל קצר מחוצה לה. למשל, באחת ההופעות סיפר שמאז אסון ורסאי הוא חושש לרקוד באולמות ריקודים, הוא גם היה הסטנד אפיסט הראשון שנתבע על ידי צופה, בחור קרח שמשרת בצבא קבע, שבחר להיעלב כשציון שאל אם הוא משרת בצבא כחוקר מצ"ח. בהזדמנות אחרת בא ציון במגע פיזי עם צלם רכילות, לאחר שהצלם הבזיק עם פלאש בפרצופו במהלך אירוע יחצ"ני.

    נדמה כי ציון הפנים את הלקח, ובשנה האחרונה הוא עסוק בנסיונות למתג את עצמו כבדרן לכל המשפחה, בדומה לצביקה הדר ואדיר מילר. "פעם הייתי יותר כסאחיסט על הבמה. היום המופע שלי הוא יותר מהודק. אני לא מעליב קהל, לפעמים יש אנשים שלא מפרשים את הדברים נכון ותמיד יהיה מי שיהיה לו מה להגיד".

    למרות שבזמנו סיפרת בדיחה שהתקשרה לאסון ורסאי, לא בדיוק שיא הטאקט

    "התגובות שאנחנו קיבלנו היו שונות לגמרי. כל מה שנכתב בעיתונות על הסיפור היה במסגרת טרנד של עיתונאים שניסו להפוך אותי לטראבל מייקר מקומי. הבדיחה לא הופנתה כלפי אסון ורסאי, אלא כלפי החאפריות שיש פה בכל מקום, עד שאפילו בחתונה אתה לא יכול לרקוד ולהרגיש בטוח. הקטע היה למען אלה שעברו את מה שעברו שם, ולא בא לצחוק עליהם".

    במקביל נתבעת בבית דין על ידי בחור שנעלב ממך בהופעה וטען שהשפלת אותו.

    "הבחור שתבע אותי והחברה שלו באו לצפות בהופעה שלי פעמיים, וניסו לסחוט כסף. בסופו של דבר השופט דחה את זה על הסף. התקשורת השתמשה בזה כפיקנטריה. אם הייתי עיתונאי גם אני הייתי מפרסם את זה".

    את חוסר שביעות רצונך מעבודתו של צלם עיתונות בחרת להביע באמצעות מכות.

    "היו רק חילופי דברי ביני לבין הצלם, שידוע כאיש מאד בעייתי ומזמן כבר לא עובד בשוק התקשורת. לא היה מגע פיזי, הוא צילם אותי ובכוונה דחף לי פלאש לעין אחרי שביקשתי שלא יצלם אותי. באתי ואמרתי לו מה אני חושב בצורה תקיפה, שום דבר מעבר לזה". הצלם, ישראל קסלר, דווקא זוכר את הדברים אחרת: "צילמתי את נאור כמה תמונות, הוא ניגש אלי וביקש שאפסיק, אבל הבהרתי לו שמדובר באירוע יחצ"ני, ושאני עושה את עבודתי. הוא אחז באפודה שלבשתי וקרע אותה".

    ציון, בכל מקה, לא התרשם מהתדמית שנוצרה לו, ואף בחר לאוורר את הטענה הישנה, שהתקשורת אשמה בכל. "כל תדמית הטראבל מייקר היתה נקודתית, בתקופה בין מופעים. הרי מתי נוח לתקשורת לכתוב עליו דברי מסוג זה? בתקופה שאתה לא מופיע, ולכן אתה גם לא ממש יכול להגיב. בתקופה של הופעות זה לא היה קורה. היום התדמית שלי היא הרבה יותר חיובית, גם בקרב הקהל וגם בקרב זכייני הטלוויזיה. זה לא כתם, אלא חלק מהמחיר של להיות מפורסם. עוד לא הגעתי לרמה של קובי בריאנט, אז אני בסדר".

     

    השלב הבא

     

    את החשיפה הגדולה קיבל ציון בזכות סדרת מערכונים, שהעלה בתחילת דרכו, במרכזם עמדו סדרות הילדים המיתולוגיות "הלב" ו"פינוקיו". ציון בחר לצקת תוכן מיני ותיאורים הלקוחים מעולמם של מבוגרים, כדי לעקר את הסדרות הללו מהתמימות שאיפיינה אותן. בלה הברווזה הפכה לנימפומנית, שמאיצה בפינוקיו לחכות לה עם האורגזמה. שמשון ויובב הם בעצם צמד ערסים טיפוסיים ורק שולמית שומרת על מעמדה, כחתולת מין עצלה ומפונקת. המעבר המופע זכה להצלחה עצומה בעיקר בקרב החיילים.

    ציון היה החייל הראשון בצה"ל שהופיע בפני אולם מלא רוכשי כרטיסים בבית החייל בתל אביב. כשהשתחרר, הוא פרץ קדימה עם מופע היחיד שלו, והפך לאחר הסטנד אפיסטים המצליחים בישראל, לצד שלום אסייג, יעקב כהן וישראל קטורזה. גם בשנים האחרונות, כשתעשיית הסטנד אפ בישראל פורחת, הוא נחשב לרמה בפני עצמה. לזכותו ייאמר, שהשאיפות המקצועיות שלו, הכוללות נסיון חדירה לשוק האמריקני ואפילו להוליווד, הן הצהרת הכוונות הראשונה של סטנד אפיסט ישראלי שרוצה לעשות את זה מחוץ לגבולות ישראל.

    "אני מאמין שהשלב הבא באמריקניזציה של התרבות הישראלית יהיה לקחת קומיקאים מובילים ולתת להם תפקידים מרכזיים בסרטים ובתוכניות טלוויזיה", הוא אומר. "האמריקנים, כעם קפיטליסטי קלאסי שעושה כסף מקולנוע ולא נתמך על ידי קרנות, למדו לקחת כוכבים שיכולים להביא קהל ואימצו אותם בתפקידי מפתח בסרטי קולנוע, כמו טום הנקס, אדי מרפי ורובין וויליאמס, כולם קומיקאים שצמחו ממועדונים. אם אתה מביא קהל באופן סדרתי ומצחיק אותו, זה מקנה לך יתרונות כשחקן וכבדרן.

    "בישראל של השנים האחרונות קרה דבר אדיר: המהפכה התקשורתית של ערוץ 2. הישראלים הוותיקים בחו"ל בוודאי זוכרים את ערוץ 1, שב-1992 הקרין את טקס האוסקר בשידור חי עם תרגום סימולטני של המתורגמנית מהמשפט של דמאניוק, או שעון שמסתובב שתי דקות לפני שהחדשות מתחילות, והשיקופית של פמוטים, שהיתה מוקרנת לפני תוכנית המסורת של מוצאי שבת. זה לא ערוץ שתיפקד באופן היסטרי. פתאום בא ערוץ 2 והכניס טלוויזיה מערבית לכל דבר, עם פרסומות, פריים טיים ורייטינג, וזה יצר מהפכה גדולה, שהכתיבה קצב הומור מתקדם וחזק. רף ההומור עלה, וניתנה במה גדולה לקומיקאים, שעד אז משבצת השידור היחידה שלהם היתה רבקה מיכאלי. זה נתן דחיפה לסטנד אפ לעשות קופות".

    המעבר של קומיקאי סטנד אפ לטלוויזיה הוא לא תמיד קל. אתה לא יכול לצאת במסר נשכני בפריים טיים.

    "אתה צריך להתאים את עצמך למדיום הנכון. בטלוויזיה אתה גם יכול לעשות דברים שאתה לא יכול לעשות על הבמה, כמו קטעים מצולמים, או עריכה ושילוב של דברים בגדול, הטלוויזיה מזינה את הבמה".

    אתה חושב שלסטנד אפיסטים בארץ יש אמירה?

    "אני משתדל שתהיה אמירה בין השורות, בפרט במופע האחרון. היות שהמצב משפיע עליך, אתה מנסה להעביר דרך ההומור מסרים, שאנשים יחשבו עליהם. זה בא מהלב, ולא כדי למלא קונספט של אמירה. אמירה יותר בולטת אפשר למצוא במופעים סאטיריים, אבל המופע שלי לא סאטירי, אלא נועד להצחיק".

    חלק ניכר מההומור בארץ מתבסס על בדחיות עדתיות. אתה שותף לזה?

    "הומור הוא סוג של תרבות. אנחנו עם שהתבולל בגולה והגיע לישראל מכל רחבי התפוצות. נוצר מצב שדווקא עם שסבל מגזענות, התקבץ לארץ אחת והתנהל לפי תסמונת של ילד מוכה שהופך להיות אב מכה, ומנסה להוציא את זה על השונה ממנו. אחד המערכונים הגדולים ביותר בעיני לקוח מ'לול', שבו מראים איך כל עולה צוחק על העולים שמגיעים אחריו. יצא שההומור העדתי הפך להיות חלק מההומור הישראלי, חלק מההוויה. זה קיים בהרבה מקומות אחרים בעולם, גם בניו יורק צוחקים על ההודים ועל הפקיסטנים והרוסים.

    "הסטיגמות היו קיימות מאז ומעולם. לכל אחד יש דעה על העדות האחרות. זה מזמן פאסה. ההומור בארץ היום הוא יותר מערבי, בהתאם לטרנד עולמי שיש היום. אתה מספר במופע על אקטואליה, על אירועים שמתרחשים ברחבי העולם, והטרנד היום הוא זוגיות, שהיא עניין קוסמופוליטי. ההומור העדתי הוא פאסה, למרות שיש לו ביטוי כי הוא חלק מההווי, והומור מייצג הווי".

    מה קובע טרנדים בהומור?

    "כשאתה רוצה להצחיק מישהו, אתה חייב להגיע איתו למכנה משותף של הזדהות. עוד לפני שסיפרת את הבדיחה, אתה צריך שאנשים יהנהנו בראש ויגידו 'ואללה, זה נכון'. זוגיות, למשל, היא היסוד של החיים והדבר שאנשים הכי מזדהים איתו. בקרב זוגות נשואים יש סוג של סבל, והם אוהבים לצחוק עליו. בשנים האחרונות, בעקבות ג'רי סיינפלד, נולד טרנד חדש בתחום ההומור שעוסק בסיטואציות קטנות מהחיים, שפתאום כולם מזדהים איתן, כמו נסיעה באוטובוס, או סיטואציה בעבודה או פגישה ברחוב".

     

    סטנד אפ בסבוואיי

     

    יש שמועות שאחת השאיפות שלך היא להיות תסריטאי בהוליווד.

    "זה הדבר שאני משקיע בו היום את מירב המאמצים. כתבתי סדרה לטלוויזיה בישראל, שהיא בין 'חברים' ל'סיינפלד', ואני במשא ומתן לקראת הפקה שלה. עכשיו אני נמצא במגעים עם סוכנויות בחו"ל על מנת להתקבל כרעיונאי סרטים. זה שוק עבודה שיש לו דרישה, ובהוליווד כל הזמן מחפשים רעיונות מקוריים. אני מאמין שעם עבודה נכונה יש לי סיכוי להשתחל.

    "מעבר לכך, לא רחוק היום שאני אעשה מופע לאמריקנים באוף ברודווי. כבר עשיתי הופעה של עשרים דקות לקהל אמריקני, והתגובות היו אפילו טובות יותר מאלה של קהל ישראלי. אם אתה יודע לתרגם נכון את החומרים, זה עובד, כי נושאים כמו בינו לבינה קיימים בכל מקום בעולם, בכל שפה. לקהל אמריקני יש סוג של תמימות וטוהר שלנו, הישראלים, אין. אנחנו עם מחוספס וסובל, שעם הזמן הופך להיות צר עין ופחות מפרגן. גם צריכת ההומור היא שונה: האמריקנים גדלו על מונולוגים של קומיקאים בתוכניות אירוח ובידור, עניין שהוא יחסית חדש בארץ.

    "לפני שש שנים הופעתי במועדון בניו יורק באופן ספונטני, והרגשתי שאני יכול לעשות את זה. ברגע שאסיים את המופע הנוכחי, אני מתכנן להעלות מופע בניו יורק. אני רק צריך לגור בארה"ב, להשתפשף ולקלוט את ההומור המקומי לעומק. אני בודק את החומר שלי על אנשים בניו ירוק. אני מספר לחבר שלי מערכון בקול רם בסאבוויי, ובודק איך אנשים מסביב מגיבים לסיפור".

     

     תגובה חדשה
    הצג:
    אזהרה:
    פעולה זו תמחק את התגובה שהתחלת להקליד
    נאור ציון. חולם על מופע לאמריקנים באוף ברודוויי
    מומלצים