צריכים אהבה חדשה
"ראש פתוח, סבלנות ויכולות למידה בסיסיות המצויות ברשותו של כל מוח אנושי, יהפכו את הצפייה במשחק לחווייה מדהימה באמת. אנחנו הישראלים שונאי הזרים, מתעקשים לפספס אותה". אמיר בוגן מקווה שבסוף תשתכנעו לאהוב פוטבול
אנגלי, שני אוסטרלים וישראלי נפגשים בפאב בניו אורלינס ביום של הסופרבול. זה נשמע אולי כמו בדיחה, אבל זה מה שקרה באמת באותו יום ראשון - ה-4 בפברואר 2002 - היום בו הפכתי לאוהד פוטבול אמיתי.
הנתונים ההתחלתיים היו לרעתי. הכיסא עליו ניסיתי להתרווח ליד הבר כיסה בערך שליש מהתחת שלי. הברמן המעונב שניצב מולי איים להסתיר לי את הטלוויזיה בכל פעם שכוס הבירה שלי נותרה ריקה וגרוע מכל לדניאל (האנגלי הקרוע על כדורגל) ולסטיב ובן (האוסטרלים הקרועים באופן כללי) לא היה שום מושג בנוגע לפוטבול. סיטואציה דומה לזו בה אתם נתקלים כשאתם צופים במשחק כדורגל בחברת נשותיכם. סיטואציה דומה לזו בה אני נתקל, כשאני צופה במשחק פוטבול בחברתכם.
"מה זה הספורט הזה? אין בו נשמה. מה זה כל ההפסקות האלה, הפרסומות הילדותיות והשופטים עם הכובע המצחיק. בטח אף אחד לא מקלל אותם. האמריקאים האלה, כל כך מתאים להם להתלהב מהשטויות האלה" - אלו רק חלק מהתגובות שעולות בתגובה להתלהבות שלי מהספורט הכי אמריקני ואני חייב להודות, ההסתייגות של חובבי הספורט הישראלים מהספורט הכי חכם ומותח בעולם מעט מעציבה אותי. למען האמת היא נראית לי מעט טפשית. כשהגעתי לאותו פאב בניו אורלינס הבנתי עד כמה.
דניאל, סטיב ובן הרי כל כך נהנו. עד שאדם וינאטיירי מהפטריוטס ניצח את הסנט לואיס ראמס באותו שער שדה בלתי נשכח, כבר לא נשארו מאנצ'יז בצלחות שלהם, או ציפורניים לכסוס באצבעות ידיהם. ראש פתוח, סבלנות ויכולות למידה בסיסיות המצויות ברשותו של כל מוח אנושי, יהפכו את הצפייה במשחק פוטבול לחווייה מדהימה באמת. אנחנו הישראלים שונאי הזרים, מתעקשים לפספס אותה.
אני מסכים שאנחנו די רחוקים, ולמרות ששידורי המשחקים בישראל די רבים וניתנים בחינם לשם שינוי (בערוץ המזרח התיכון ו-ESPN), הם נמשכים לא פעם עד השעות הקטנות של הלילה ובכל זאת, מי שנשמת אוהד ספורט אמיתי באפו לא צריך לפחד מכך. נראה שיש פה משהו עמוק יותר – מלחמת תרבות מול ארצות הברית ואזרחיה המלוקקים. "אנחנו לא ניתן להם להשתלט עלינו. לא ניתן להם לנצח במלחמת התרבות. אנחנו נשארים ישראלים גאים ואותנטים - ישראלים אסלים".
גאים ואותנטים? במה בדיוק? בליגת כדורסל חסרת טעם ספורטיבי, או במשחקי ליגת העל עם אלפיים צופים וכדור שנע במקריות על המגרש כמו במתקן פליפר, אולי בעסקונה ובחלטורה שמסביב. נראה כאילו הדרך לפצות על העליבות הספורטיבית שלנו ביחס לאמריקנים, זה לספר לכולם שיש לנו לפחות הרבה נשמה. ממש כמו האוהדים הפשוטים מהקטמונים בירושלים שמלכלכים על הבורגנים החלולים של הפועל ומכבי מרמת תל אביב, או ראשי 'אל המעיין' של ש"ס, שלא יודעים את לוח הכפל, אבל מכירים את כל החיבורים על לוח הלב. נראה כי האהבה הלבנטינית הפשוטה היא כל מה שנותר לנו, בעלי תסביכי הנחיתות, להציע מול המצליחנים שמעבר לכביש או לים.
זה יראה לכם מוזר, אבל גם בארצות הברית יש אוהדי ספורט אוהבים ובמיוחד במקרה של קבוצות הפוטבול מדובר באהבה אמיתית ותשוקה פרועה חסרת גבולות, גם אם היא דורשת פעילות מוחית מאומצת. החשיבה והלמידה הדרושות להבנת הפוטבול אולי הורסות קצת את הפנטזיה של אהבה ממבט ראשון, אבל מספקת ומענגת הרבה יותר לטווח ארוך - כמו במערכת יחסים זוגית, גם פה נדרשת פתיחות, נכונות להכיר דברים חדשים ובעיקר סבלנות. תכונות שהמאצ'ו הישראלי "האוהב" ו"האותנטי" מעולם לא אימץ ביחס לענפי ספורט זרים, או ביחס לבת זוגתו, באותה סיטואציה, כשהוא מפצח גרעינים מול דמותו של אבי נמני על המרקע.
יכול להיות שאין לכם צורך באתגרים חדשים. יכול להיות שמספיק לכם לראות את אותם אנשים עושים את אותם דברים. יכול להיות שההרגל מטיב עמכם. אפשר להפיק אנרגיה גם מכוח האינרציה, מנוונת ככל שתהיה. מי שכן מחפש עדיין אתגרים, ימצא בפוטבול הרבה כאלה. תמיד לומדים בו דברים חדשים, נחשפים לגירויים שונים ומוצאים אהבות חדשות. דניאל, סטיב ובן גילו את האהבה הזאת באותו יום בניו אורלינס. לכם יש עונה שלמה. בהצלחה.
לפנייה לכתב/ת 
קצת סבלנות, ותהנו מהמשחק
צילום: איי פי
צפייה במשחק בבאר. סוג של חווייה
אוהד ניו אורלינס. יש אהבה גם ביציעים באמריקה
צילום איי פי
מומלצים
