ייהוד הנגב

נדמה כי הכל תקין: כהרגלנו, אנחנו מתיישבים. כל עוד ההיגיון המנחה של יישובים חדשים היה הסכסוך היהודי-ערבי, לא התעורר דיון ציבורי סביב הנושא. אבל לפני שמתחילים "לייהד" במרץ את הנגב, כדאי לעצור לרגע ולהפיק לקחים מתנופת "ייהוד" הגליל.

הקמה של יישובים חדשים בגליל, "מצפים", לכאורה בשם המאבק על האחיזה בקרקע כנגד "ההשתלטות" הערבית על קרקעות, יצרה שסע חברתי עמוק בין קבוצות חברתיות יהודיות, והבליטה את ההיררכיה המעמדית בין ערי הפיתוח והמושבים ליישובים הקהילתיים החדשים. לאור ההשקעה האדירה בתשתיות, ולאור הקמה של מנגנוני מיון בדמות ועדות קבלה, הפכו היישובים החדשים ליישובים אליטיסטים, ואילו כל השאר זכו לדימוי של יישובים נחשלים.

המתיישבים החדשים בגליל, רובם תושבי הגליל שהצליחו לעבור את מחסום ועדות הקבלה, הפכו בתוך מספר שנים ליורשי הון ציבורי: לאחר שנבחרו בקפידה והוכיחו מעל לכל ספק שהם בניה של "ארץ ישראל היפה", הם זכו לקרקע עם תשתיות בחינם לשם בניית בתים. שנים ספורות לאחר הקמת היישוב האמיר שווי הקרקע למאות אלפי דולרים, ולמעשה ניתן להם בחינם רכוש יקר השייך לכלל אזרחי מדינת ישראל – קרקע.

קרקע זו שודרגה בעזרת השקעות של הון ציבורי יקר ממרחב ירוק ופתוח או ממרחב ערבי, לקרקע ראויה להתיישבות יהודים. מבחן הזמן הוכיח שכל מתיישב במצפים בגליל עלה לקופה הציבורית כ-250 אלף דולר, בנוסף לעלות שנתית ממוצעת של 6,300 שקל. במלים אחרות, ויתור על יישוב בן 1,000 מתיישבים עשוי היה לפתור את רוב בעיותיה התקציביות של מערכת הבריאות בישראל.

התוכניות להקים יישובים קהילתיים חדשים בנגב מזכירות את המודל הנהוג בגליל. גם כאן מדובר באוכלוסייה אליטיסטית, שרובה המוחלט יגיע מן הנגב. גם כאן מדובר בוועדות קבלה ומיון, שידאגו לסנן מתוכן חרדים, ערבים, עולים חדשים, חולים, נכים, גרושים, משפחות חד-הוריות וכאלה שעוד לא הסתגלו לתרבות הצברית, וגם כאן, לאחר השקעה אדירה של הון ציבורי, יתעשרו המתיישבים על חשבון הקופה הציבורית.

הערכות שונות מלמדות שכ-12 אלף תושבי ערי פיתוח בנגב עשויים לעבור את מחסום ועדות הקבלה – פחות מ-10% מאוכלוסיית ערי הפיתוח בנגב. התוצאה תהיה מכה אנושה לערי הפיתוח ולבאר שבע, שאוכלוסיות מבוססות יעזבו אותן לטובת היישובים הקהילתיים. גם הקיבוצים בדרום עשויים להינזק: השכונות הקהילתיות המסתמנות היום כפתרון אפשרי למצוקות הכלכליות של חלק מקיבוצי הדרום ייאלצו לעמוד בתחרות בלתי הוגנת מול היישובים החדשים, המסובסדים.

גם הבדואים ייפגעו בצורה חמורה: לא רק שהתוכניות לא מציעות פתרונות הולמים למצוקותיהם ביישובים המוכרים והבלתי-מוכרים, הן גם עומדות לעשות שימוש בקרקע שההכרעה בנוגע לבעלות עליה טרם הסתיימה. חלק מהיישובים מתוכננים לקום בצמוד לכפרים בדואים בלתי-מוכרים, ובכך רק להדגיש את הפער, הניכור וחוסר הצדק בהתייחסות הממסד לשתי אוכלוסיות של אזרחים. הבדואים, מיותר לציין, לא יזכו להיקלט ביישובים הללו.

ומה עם הפערים בין הנגב לשאר המדינה? תוכניות המתאר הארציות מדגישות את החשיבות הרבה של השקעה ופיתוח העיר באר-שבע כמרכז מטרופוליני. צמיחת העיר, לצד חיזוק המערך היישובי הקיים בנגב, יקרינו צמיחה על כלל הנגב ויבססו באזור מטרופולין חזקה. הקמה של יישובים חדשים תטה את זרימת ההון אליהם, במקום להשקיע בקיים.

הקמה של יישוב חדש כרוכה בעלות ראשונית של מאות מיליוני שקלים, ועלות תפעולית ארוכת טווח היקרה עשרות מונים מתפעול יישוב ותיק. לדוגמה: כמה עולה להסיע ילדים בכל יום מיישוב קטן ומרוחק אל בית-ספר אזורי? כמה שעות העשרה ניתן לממן על חשבון הנסיעות אילו רוכזה אוכלוסייה גדולה סביב בית-ספר בעיר גדולה? כמה עולה לבנות מאות קילומטרים של כבישים ותשתיות ביוב, מים וחשמל? התשובות ידועות: עלות הקמה של 1 ק"מ דרך עפר ללא אספלט, למשל, היא 300 אלף שקל. עלות חיבור דרך חדשה לכביש קיים היא 300 אלף שקל - ללא תאורה (על-פי דו"ח "התיישבות חדשה – יישובים חדשים והתיישבות בודדים, עמדת החברה להגנת הטבע").

משאבים אלה, לו הופנו אל הערים והיישובים הקיימים בנגב לשם שיפור תנאי המגורים, אפשרויות התעסוקה, התחבורה ותרבות הפנאי, יכלו לשפר את איכות החיים של רוב האוכלוסייה בנגב, ולתרום לצמצום הפערים ולהפגת המתחים בתוך הנגב ובין הנגב והמרכז.

ד"ר ארז צפדיה, מלמד במחלקה למדיניות ציבורית באוניברסיטת בן גוריון, באר-שבע