לישון עם טיגריס

בעת האחרונה רואים אור ספרים רבים שהכריכה האחורית שלהם נשמעת כמו בדיחה מפוקפקת. אבל אפילו אחד מהם לא הגיע לרמת הגיחוך הראשוני שמציג הפרמיס של הספר הנפלא הזה: זברה, צבוע, אורנג-אוטן וילד הודי נתקעים על סירת הצלה. עכשיו תוסיפו לזה טיגריס בנגלי ענק ששמו ריצ'רד פרקר וקיבלתם את זוכה הבוקר לשנת 2002, "חיי פיי".

היו שמועות על כך שהסיפור האמיתי לכאורה שמנסה מרטל להציג, לא היה ולא נברא. היו שמועות עקשניות עוד יותר על כך שספרו הוא פלאגייט, אבל אם תפתחו אותו ותקראו את העמודים הראשונים, כבר לא יהיה אכפת לכם. כמו רובינזון קרוזו של דניאל דפו, גם מרטל מטיח את גיבור ספרו, הנער ההודי שכולם שיבשו את שמו ולכן העניק לעצמו את הכינוי "פיי", מעל סיפונה של אוניה טרופה. אבל בעוד קרוזו קיבל אי שלם לעצמו ומשרת שחום עור וכנוע, לפיי יש רק את תושייתו, אמונתו באל ואת ריצ'רד פרקר.

פיי מבלה ילדות שלווה ונינוחה בחיק משפחתו האוהבת, לוקח שעורי שחיה עם ידיד המשפחה הקשיש, הופך למאמין בו זמנית באסלאם, בנצרות ובהינדואיזם ובשאר הזמן, מטייל בין החיות בגן החיות המטופח של אביו. כל זה יורד לטמיון יחד עם הספינה היפנית שמעבירה את משפחתו וחיות אחרות לקנדה, לשם החליט אבי המשפחה להגר. טביעתה של האוניה מותירה את פיי בודד בעולם, על ספינת הצלה קטנה עם הביבר הפרטי שלו, שמלאכת הסלקציה הטבעית וכוחות האבולוציה האכזריים מותירים עליה במהרה רק אותו ואת הטיגריס הענק, ריצארד פרקר, ידידו, יריבו, מושיעו. פיי מבין במהרה, שהדרך היחידה שלו לשרוד תהיה לאלף את הטיגריס המורעב, ושהדרך היחידה שלו לנצח את פחדיו תהיה להעסיק את עצמו בשרידה.

"עלי לומר מילה על פחד." אומר מרטל בשם גיבורו. "זהו היריב האמיתי היחיד של החיים. רק הפחד יכול להביס את החיים." והוא מתאר, בבהירות, בססגוניות מחרידה, את דרכי פעולתו של הפחד הזה על הגוף. "ריאותיך כבר התעופפו משם כציפורים, וקרביך הזדחלו משם כנחשים. לשונך צונחת עכשיו מתה כאופוסום בעוד לסתך מתחילה לדהור במקום. אוזניך מצטללות. שריריך מתחילים לרעוד כאילו חלית במלריה וברכיך משקשקות כמו בריקוד." (עמ' 167).

וכך, באנלוגיות החיות והחייתיות הללו, מטווה מרטל את סיפור הצלתו המופלאה של פיי, מבעד לסערות, רעב, צמא וחולי, כשהוא נאלץ לאכול פגרים ואף גרוע מכך, לשתות את נוזל השדרה המתוק של צבי ים, ללחום בכרישים, בטיגריס המגודל ובפחדיו שלו עצמו. הוא פוגש איים מוזרים וחלומיים שכאילו נלקחו מסיפורי המסעות של גוליבר, צופה בזינוקיהם של דגים מעופפים, מוצא את אמונתו ומאבד אותה שוב ושוב, ושורד זמן רב יותר בים מכל אלו שקדמו לו. עכשיו, אילו היה הספר נגמר בכך, ניתן היה לשקוע לאחור באנחה של סיפוק, כי ההישג הגדול ביותר של מרטל הוא שהוא מצליח למקם אותנו שם, משתוחחים מאחורי גבו הצנום וסדוק השמש של פיי, רועדים מפחד הטיגריס המורעב והים הרעב עוד יותר, כך שהשמחה על הצלתו הופכת לשמחתנו שלנו. אבל מרטל לא עוצר כאן. הוא ממשיך עוד צעד אחד קדימה, וחבל שכך.

בחלקו השלישי והקצרצר של הספר מתאר מרטל את שיחתו של הניצול עם שני נציגים של חברת הביטוח היפנית, שהגיעו כדי לחקור אותו על מסעו המופלא וגדוש האימים. כאן מושך מרטל בגסות את צעיף האשליה והאנלוגיה הרקום להפליא שהוא פורש על עינינו במהלך הספר, ומציע לנו סיפור אחר, אמיתי יותר לכאורה ואכזרי הרבה יותר. "מה אתם מעדיפים?" הוא שואל אותנו. "סיפור או אמת? בדיון או עובדות?" או בדבריו של פיי עצמו, "סיפור בלי חיות, שבו ניתן להאמין." (עמ' 303). כך במחי יד, נמחה הסיפור ומוחלף באמת. שהיא לנצח קשה יותר, רעה יותר ונטולת השראה. עצתי היא, להאמין לסיפור ולהתעלם מהאמת. האנלוגיות של מרטל ברורות מספיק גם ללא התוספת האכזרית שהוא כופה על הקוראים בסופו של הספר, וללא עשרים העמודים הללו, נשאר "חיי פיי" כמות שהוא. סיפור על כאב מלא השראה, על מלחמה מלאת כבוד, על ניצחון מלא אמונה. סיפור נפלא, עם חיות.