נולדו בתשס"ג: דור חדש של מנהלים

שנת תשס"ג, כמו שתי קודמותיה, הייתה שנה רעה בכלכלה. כמו בשנתיים שלפניה, מי ששילם את עיקר המחיר להפסדי הענק בחברות הגדולות היו העובדים: עשרות אלפים מהם הלכו הביתה.

חלק מחילופי הגברא התרחשו בחברות שהחליפו בעלים; בעלי השליטה החדשים איישו את הכיסאות הסמוכים לשולחנם באנשים שהביאו אתם מהחברות שהחזיקו בעבר, או ממקומות אחרים. חילופים אחרים נבעו מחיכוכים, שהמצב הוליד, בין בעלים להנהלות חברות.

כך נולד השנה דור שלם של מנהלים חדשים, ש"הונחתו" מלמעלה על חברות קיימות. בכל החברות הביא המנהל החדש לגל של מינויים ופיטורים בצמרת, שמועות וקנוניות, תקוות וחרדות. ימים יגידו, אם הדור החדש יביא להבראת החברות, או יגדיל את האנדרלמוסיה ויחיש את קריסתן.

העברת הבעלות החשובה והמפורסמת ביותר השנה הייתה, ללא ספק, עסקת אי.די.בי, שנערכה ב-19 במאי השנה. במסגרת העסקה, רכשו נוחי דנקנר, יצחק מנור ואברהם לבנת 51.7% מחברת אי.די.בי, תמורת 434 מיליון דולר ממשפחות רקנאטי וקרסו, לפי שווי שוק של כ-840 מיליון דולר.

לצורך מימון העסקה נאלצו הרוכשים ליטול הלוואות גדולות, בעיקר מבנק לאומי ומקרן הפנסיה "מבטחים". מאז נמצאת הנהלת החברה במירוץ להגדלת קופת המזומנים שלה, גם בסדרה של גיוסי אג"ח שביצעה וגם במימוש אחזקות בנכסי החברה.

בכירים בחברה מספרים, שמאז השתלטותו על החברה, מרבה דנקנר להתערב בניהול העסק ו"להראות מי הבוס". סגנון הניהול שלו שונה מאוד מזה של בני משפחת רקנאטי, שנתנו למנהלי הקונצרן לנהל את ענייניו בעצמם. מיד עם הגיעו לתפקיד החל דנקנר לפטר שורה ארוכה של בכירים בחברה, ולהצמיח במקומם דור חדש של מנהלים, חלקם כאלה שהכיר מתקופות קודמות בקריירה העסקית שלו.

החברה הראשונה בקונצרן שדנקנר עשה בה סדר חדש הייתה שופרסל, אחת משתי הרשתות הקמעוניות הגדולות בישראל. הרשת, שנמצאה בגירעונות כבדים, החליפה שלושה מנכ"לים בחצי שנה. עם רכישת אי.די.בי. פיטר דנקנר את חיים אלקן, שהתמנה למנכ"ל זמני לאחר שקודמו, עמי סגיס, עזב לטובת חברת גרניט-הכרמל. במקומו מינה דנקנר את מקורבו יואל פלדשו.

אלא שפלשדו לא הסתדר עם היו"ר, אבי ביגר, שהצליח תוך חודשיים לאלץ גם אותו לעזוב. דנקנר נאלץ לקבל במקום פלשדו את מקורבו של ביגר, אפי רוזנהויז, כמנכ"ל הנוכחי. השניים אמרו, במסיבת עיתונאים שקיימו אחרי המינוי, ש"יותר טוב שמנהלים הם חברים טובים".

רוזנהויז מעולם לא שימש כמנכ"ל חברה. הוא החל את דרכו כאיש שיווק, ושימש תקופה ארוכה כסמנכ"ל סחר ומכירות ברשת סופר-פארם. לאחר מכן שימש במשך כארבע שנים כסמנכ"ל השיווק והמכירות בפרטנר, עד שפרש משם לפני קצת למעלה משנה. עם עזיבתו את פרטנר הצהיר: "אני חושב שלעסוק בשיווק ומכירות יותר מדי זמן זה לא תמיד תעודת כבוד"; אבל בהנהלת שופרסל תולים בו תקוות דווקא בגלל הרקע השיווקי שלו.

עם מינויו, ביצע רוזנהויז שורת חילופים ארוכה בהנהלת הרשת. כך, למשל, מונתה נעמי גולדגויכט לסמנכ"לית כספים, ואמיר פורת מונה לסמנכ"ל פיתוח עסקי; שלומי גינדי מונה לסמנכ"ל שיווק, לאחר שכיהן בתפקיד זה עם רוזנהויז בסופר-פארם; נסים ממו, ששימש כמנכ"ל עלית שירותי קפה, מונה לתפקיד מנהל אספקה.

חברה נוספת באי.די.בי, שגם היא החליפה השנה מנכ"ל, עם או בלי קשר להחלפת הבעלות, הייתה סלקום. מנכ"ל ונשיא סלקום הקודם, יעקב פרי, החליט בסוף שנת 2002 לעזוב את החברה. בלחץ בעלי המניות, הוחלט שלא למנות במקומו את סגנו, אורן מוסט, ולמנות במקומו את ד"ר יצחק פטרבורג.

פטרבורג (52), רופא במקצועו, עבד במשך 12 שנה בתפקידים שונים בשירותי בריאות כללית. לאחר מכן שימש כ-6 שנים כמנהל בית החולים סורוקה. בכותרות שליוו את מינויו כונה פטרבורג "הרופא החדש של סלקום".

בעולם העסקים אומרים על פטרבורג שיש לו "בעיה מסוימת ביחסי אנוש", ואין ספק שמהלכיו הולידו לו שונאים רבים בחברה; אבל רווחי החברה עלו ברבעון השני של 2003 ב-90% ביחס לרבעון שלפניו, ונראה שלפטרבורג יש חלק בכך.

האימפריה של צדיק בינו

בשנים האחרונות הפך לבעליה של אימפריה עסקית, שרכשה אחזקות בחברת הדלק פז, ברשת המזון הישראלי בורגר ראנץ', בחברה התעשייתית קניאל, ועוד. נראה שבינו הרגיש השנה בשל לבצע את עסקת חייו.

בחודש אפריל, ימים אחדים לאחר שהפסיד במכרז על ריבוע-כחול, הודיע בינו על רכישת פיבי והשליטה בבינלאומי. הרכישה נחשבת להצלחה מרשימה: בינו רכש את הבנק תמורת 90 מיליון דולר, המהווים כ-50% מהונו העצמי בלבד.

בעקבות העסקה, עתר בנק דיסקונט, המחזיק בחלק ממניות הבינלאומי, לבית המשפט, ותבע מבינו לבטל את העסקה. בדיסקונט טענו, שכבעלי מניות יש להם זכות סירוב ראשונית בהתמודדות על רכישת הבנק. בנק דיסקונט הפסיד, ובינו קיבל לידיו השבוע את הבנק החמישי בגודלו בישראל.

דודי וייסמן: מבנזין לקמעונות

רשת ה"רבוע כחול" נמכרה לבסוף, לאחר תחרות ארוכה מול שמונה מתחרים נוספים, ליזם אחר מעסקי הדלק: דודי וייסמן. ריבוע כחול היא המתחרה העיקרית של שופרסל בענף הקמעונות. היא חברה רווחית בעלת מחזור עסקי של יותר מ-5 מיליארד שקל. הנהלת ריבוע כחול נאלצה למכור אותה כיוון ש-20 אלף השותפים בקואופרטיב, שרובם אינם אנשי עסקים, רצו לממש את אחזקותיהם, שהניבו 40 אלף שקל לכל אחד מהם.

וייסמן רכש את 78% ממניות הרשת, תמורת כ-1.3 מיליארד דולר. וייסמן החל את דרכו כשותף בתחנת דלק משפחתית. במשך השנים התרחב דרך עסקאות נדל"ן מוצלחות, רכש תחנות דלק מסונול, פז ודלק, ובנה את רשת תחנות הדלק אלון-דור. לפני כשלוש שנים רכש בית זיקוק ו-1,700 תחנות דלק בארה"ב מחברת טוטאל-פינה האמריקנית.

וייסמן נחשב לאחד מאנשי העסקים האיתנים והאמינים בישראל. הוא ממונף פחות מדנקנר, ומענקים עסקיים אחרים כמו פישמן וגד זאבי, וייתכן שהעסקה הזאת לא הייתה המכה הגדולה האחרונה שלו. שמו משתרבב מדי פעם לחרושת השמועות, המסתובבת בעולם העסקים, סביב רכישתן של החברות הממשלתיות השונות, המועמדות להפרטה בחודשים הקרובים ושל הבנקים.

דיק: מקוקה-קולה לבזק

כמו דנקנר, דאגו גם בינו וגם וייסמן לאייש את צמרת החברות שרכשו באנשים הנכונים מבחינתם. כך מנסה גם רמי שביט לעשות, לאחר שרכש את רשת המשביר לצרכן לאחר קריסתה. אך המינויים הדרמטיים ביותר של מנהלים חדשים התרחשו בחברות שלא החליפו את גרעין השליטה. אחד מהם היה אמנון דיק, שהתמנה ביולי למנכ"ל בזק, לאחר שהמנכ"ל הקודם, אילן בירן, החליט לעזוב.

דיק (51), החל את דרכו ככלכלן בקוקה-קולה. ב- 1986 התמנה למנכ"ל חברת "מעדנות", ומאז שימש כסמנכ"ל ומנכ"ל בעלית תעשיות שימש כסמנכ"ל ומנכ"ל ב-4 חברות נוספות: עלית תעשיות, יפאורה-תבורי, שקם ועלית-אינטרנשיונל.

למרות הרקורד הניהולי המרשים שלו ולמרות שאין עוררין על כישוריו כאיש שיווק, יש החוששים שדיק אינדיבידואליסט מדי לנהל חברה כמו בזק, ותוהים, אם יצליח להסתדר עם ועד העובדים הכוחני של החברה ועם סבכי הבירוקרטיה, בתקופה שבה מבטיחה הממשלה להפריט את החברה.

הפועלים: 4 חודשים בלי מנכ"ל

יונס, מצדו, לא היה מרוצה מהדרך שבה התערבו הבעלים, בעיקר שרי אריסון, בהחלטתו לפטר כ-900 מעובדי הבנק, התערבות שהביאה על הבנק ביקורת ציבורית קשה. שנה קודם לכן עזב המנכ"ל הקודם, עמירם סיון, גם הוא בשל ויכוחים עם הבעלים והיו"ר. במשך ארבעה חודשים לא מונה לו מחליף, ולבנק הגדול במדינה לא היה מנכ"ל; בעולם העסקים התרוצצה כל שמועה אפשרית על זהותו של המנכ"ל הבא.

לפני כחודש מונה מי שהיה המועמד המוביל לאורך כל המירוץ, צבי זיו. בניגוד למרבית המנהלים בשנים האחרונות, ובעיקר השנה, שהגיעו לחברות שהתמנו לנהל מבחוץ, זיו (53), הוא בנקאי, העובד בבנק הפועלים מאז 1974. הוא החל ככלכלן, ומאז מילא שורה ארוכה של תפקידים, שהאחרון בהם היה משנה למנכ"ל .

מקורביו של זיו מתארים אותו כ"מאופק", הוא רחוק מחשיפה תקשורתית, ובצמרת הבנק קיוו, שמינויו יביא לבנק מעט שקט תעשייתי.

שתי חברות גדולות נוספות, שצוות הניהול הבכיר שלהן עבר השנה שינויים מפליגים, הן שטראוס ועלית, שהודיעו לפני כחודש וחצי על כוונתן להתמזג, ובתוך כך לאחד את הנהלותיהן.

למנכ"ל החברה המשותפת התמנה מנכ"ל עלית, גיורא בר דעה. מנכ"ל שטראוס, קובי לוי, ששימש כמנכ"ל שטראוס התבקש להתמנות כמשנה למנכ"ל החברה המשותפת, אך סרב, ועומד לפרוש. כן מונו פיני קמרי ואבי בן אסאייג מונו למשנים למנכ"ל, נורית טל שמיר לסמנכ"ל משאבי אנוש, ציון בלאס לסמנכ"ל מכירות שטראוס, מתניה שוורץ לסמנכ"ל מכירות עלית, ועוד ועוד.

כן כולל דור המנהלים החדש את דוב קוטלר, שהפך ממנכ"ל חברת cal למנכ"ל בנק איגוד, ואת בועז צ'צ'יק, מבכירי אי.די.בי, שהתמנה במקומו; את אורן מוסט, מנכ"לה החדש של גילת, את אסי ברטפלד (דלק), אלחנן הכהן (טרה), אבי גבאי (בזק בינלאומי), את אבנר רז (לומניס) את שלמה ינאי (מכתשים-אגן), וכל אלה הן רק דוגמאות נבחרות.