ביקורת "מחולוהט": לילה חם וענוג

שני סיפורים קצרים של אוהד נהרין הם ספור אחד ארוך שבו משתתפים איטלו קלווינו, מספרת אנונימית , אלוויס פרסלי ורקדנית אחת נפלאה, יעל שנל זה סיפור על בדידות שיותר מאשר עצב יש בה תמיהה גדולה על היעדרה של אהבה. זהו סיפור בשני קולות, שני ריקודים הנירקדים בעת ובעונה אחת בגופה של הרקדנית, והקול המניח את האהבה כמו שהמחול מנכיח את השמחה האפשרית וגם את היעדרה.
הספור של קלווינו, טקסט המושמע מפי הרקדנית, הוא על קריאה הנשלחת לחלל העולם. יתכן שהיא טעות, ויתכן גם שתיענה. רגע הטעות הוא מהותי, משום שהוא הרגע בו נחשפת אמת.
יעל שנל רוקדת את הבדידות כשידה מקיפה את גופה, כף היד מופנית כלפי העולם, עיניה מלוות את הכף הריקה. המוסיקה הסנטימנטלית – אלביס פרסלי ב"אר יו לונלי טונייט" - מקבלת לרגע כיסוי ריקודי נסער, ואחר כך נקטעת והופכת לגעגוע.
בתחילת הריקוד רק ראשה של המספרת מציץ מעל לקופסה אדומה מאירה. בהמשך יש שוב ראש מעל לקופסא, אך גופה של הרקדנית נראה שרוע למרגלותיה, כאילו יש לגוף דרך משלו.
החוסר, ההיעדר הוא גם ם הנושא של המחול השני בערב המיוחד הזה. וייל פארודי, פרודיה מרושעת. הפרודיה נוגעת בחידה הגדולה ביותר היעלמות הגוף המת. נראה שביל פורסיית יצר את העבודה הזו בעקבות מות אשתו, אך אין אבל הבמה , אלא תמיהה על מה שאינו ניתן לביטוי במחשבה, על "היד השניה הנעלמת".
האור הירקרק שעל הבמה הוא אור חסר צל, וגם הטקסט הנשמע ברקע, חרישי, מזכיר את חוסר הצל, המקום חסר הגוף. אך מחול אינו יכול להיות חסר גוף, הוא תנועה אינסופית וחמקמקה. על הבמה ניצבות דמויות מוזרות – אישה שגבה אל הקהל והיא אוחזת בידה שיח לבן פורח, שיא של צמיחה שכבר גלומה בו הנבילה. האם זה זר הפרחים על קבר האהובה, לבן יפני שמסמל מוות, התעקשות של זיכרון נעורים? ליד אותה דמות יושב מין ליצן, אולי מנקה ארובות מושחר, החוזר שוב ושוב על טקס פרטי משל עצמו - הוא ממליח את עצמו, טועם את בשרו, חובש ושוב ושוב צילינדר מעוך.
המחול עצמו הוא סידרה של סולו ודואט אחד של הישענות, כשגבר אחד אוחז בדמות מתפתלת ומתחמקת, חושנית ולא ניתנת למסגור. שרון אייל היא אותה אשה, בביצוע מעולה. עדי סלנט ויעל שנל מופיעות כדמויות מוכפלות, בריקוד הנראה כמסגרת מושלמת של בלט קלסי שקרסה לתוך עצמה, כאשר כפות הרגליים המאולפות, מקבלות חיים משל עצמן, כמו חיות קטנות מתפתלות, מדויקות לחלוטין בהבעתן. המוסיקה של באך (הפסנתר המושווה) המלווה את המחול, הדבור השקט ברקע, המחול שקצותיו רחוקים כאילו הוא מנסה לתפוס נקודות בחלל הרבה מעבר להיקפי הגוף הרגילים הוא עצוב ויפה להפליא, והביצוע הנוכחי של "בת שבע" טוב יותר מן הביצוע הקודם ליצירה, משנת 1994. עדיין, אצל הגברים בעיקר, מורגש חוסר של רהיטות בלטית מושלמת, שפורסיית מניח כבסיס להפלגותיו המדהימות.
"סוף" (מתחרז עם צוף) של רות זיו אייל עשוי להיראות כהיפוך מוחלט של אותה בדידות , אך אותו מקום של תמיהה פלאית על " מצב הדברים", מתרחשת גם כאן. זה לא סיפור, זו התבוננות נקיה, כמו צלילה למים טהורים ושקופים. זהו ניסיון ללכוד "קיום", ואם החומר המתואר אינו אלא קני סוף , בעלי כנף או חיים, עדיין זה אותו מסע פלאי בזמן, רק שהזמן הוא זמנם של יצורים.
על הבמה פזורות אבנים דמויות צדף, וברקע מוט מתכת מבריק, אלכסוני, גבוה מאוד מעל ראשי הרקדנים. על המוט פוסע רקדן המתקדם לאט מאוד, ומתחתיו מתרחשים חיים שלמים. הרקדנים נעים לאט, מרפרפים בידיהם, רוטטים, טובלים רגל שלעולם אינה מגיעה למטרתה במים. הם הופכים לבעלי כנף , הם יוצרים זמן אחר. לפתע הם יכולים לנשום עמוק, ואפשר להתפנות למיליון התנועות הזעירות על הבמה, הרוחשות בכל עלה וגבעול ואדם.
זהו ערב של מחול מעולה, רחוק מהמולת השוק אך עניו במידותיו. הוא מחזיר לצער את מידותיו הראויות, ומטפל בו גם בדקויות של הומור.