שביתת שווא
כל אזרח צריך לעשות את חשבונו הכספי מתוך ידיעה ברורה שאין לו על מי לסמוך אלא על עצמו, על כישוריו, על יוזמותיו. חבל להפגין ליד קריית משרדי הממשלה בירושלים
דומה שאצל רבים מתושבי ישראל עדיין לא נקלטה המציאות הכלכלית החדשה, אך כדאי שתיקלט ותופנם במהרה: בשנים הבאות יהיה לממשלת ישראל פחות ופחות כסף. משנה לשנה יועמדו לרשות המשרדים פחות ופחות תקציבים. משנה לשנה תספק הממשלה פחות ופחות פתרונות למצוקות, לבעיות, לקשיים. היקף השירותים הממשלתיים יקטן. מספר העובדים בממשלה יקטן. לא יהיה יותר, יהיה רק פחות.
כל אזרח צריך לעשות את חשבונו הכספי מתוך ידיעה ברורה שאין לו על מי לסמוך אלא על עצמו, על כישוריו, על יוזמותיו. חבל להפגין ליד קריית משרדי הממשלה בירושלים: לא הממשלה הנוכחית ולא זו שתחליף אותה יוכלו לתת משהו למפגינים, יהיו תביעותיהם נוגעות ללב ככל שיהיו. יש חור ענק בקופת האוצר וחייבים לסגור אותו.
עוד לפני שבאים להתווכח על שמאל ועל ימין, צריך להכיר את העובדות. לממשלת ישראל תקציב גירעוני בשיעור מבהיל, והיא מוכרחה, בלית ברירה, לסגור אותו. הממשל האמריקני יכול להרשות לעצמו – אולי – לחיות מעל ליכולתו כמה שנים. הממשלה בישראל לא יכולה ליהנות מלוקסוס כזה. היא תקרוס, ועמה הסדר הכלכלי כולו. זו שאלה של לחיות או לחדול.
שיטה אחת להפחתת הגירעון הממשלתי היא גביית יותר מסים מהאזרחים. השמאל הכלכלי ממליץ עליה בחום. אלא שהפעלה מואצת של מכבש המס במצב של מיתון עמוק כפי ששורר במשק הישראלי זו השנה השלישית לא תוסיף אפילו אגורה אחת שחוקה לקופת המדינה. היא רק תדכא את הפעילות היצרנית, תאיץ סגירת מפעלים ותרתיע משקיעים מלהשקיע. תוצאותיה יהיו: הגדלת האבטלה והגדלת הגירעון הממשלתי גם יחד. כבר התנסינו בה. אין בה מועיל.
שיטה שנייה היא הקטנת ההוצאות של הממשלה. וישאל האזרח: מה, עוד קיצוץ בתקציב? זו שאלה מובנת על רקע הרושם שנוצר בדעת הקהל כאילו הממשלה מהדקת את החגורה מחודש לחודש ומשנה לשנה. אך הרושם מוטעה. ההוצאה הממשלתית לא הצטמצמה בשלוש השנים שחלפו. היא גדלה, רק הרכבה השתנה. פחות ליעדים חברתיים ואזרחיים, יותר לביטחון ולתשלומי הריבית.
האם מדיניותה הכלכלית של הממשלה היתה שונה אילו כיהן בה ח"כ עמיר פרץ כשר אוצר? התשובה היא כן ולא. "כן", כי ח"כ פרץ כשר אוצר היה מצמצם פעולות ציבוריות אחרות, בוחר הרכב אחר של אמצעים. ו"לא", כי גם ח"כ פרץ, כשר אוצר ממלכתי, היה מחויב לאותן המטרות עצמן: קיצוץ מתמשך בהוצאות המשרדים, הפחתה מהירה של הגירעון והתייעלות (שנדחתה שוב ושוב, מדור לדור) במונופולים הממשלתיים הגדולים.
מאז האינתיפאדה, המגזר הציבורי חי בחממה. הוא השמין, התרחב וספג עובדים נוספים, בשעה שהמגזר העסקי חי בצמצום ובדיאטה. עכשיו, הסיפור הזה נגמר. אי אפשר לקצץ יותר בקצבאות. אי אפשר לחסוך יותר בתמיכות המעטות שניתנות לחלשים. שעת הרזון הגיעה לממשלה. לא מפני ששר האוצר החדש מחזיק בהשקפת עולם ימנית ליברלית אלא מפני שהמציאות הכלכלית נושכת. היא לא משאירה הרבה ברירה: דרגות חופש הפעולה של שר אוצר בישראל מעטות ומתמעטות. זהו תהליך שאין ממנו מנוס: אף ממשלה בישראל, גם סוציאליסטית למופת, לא תוכל לייצר משאבים יש מאין. לכן גם היא לא תוכל לסטות ממסלול של קיצוצים וריסונים, של חסכון וייעול. שאלו את בייגה, הוא יודע.
מי שלא תופס את העניין, יכול לשבות, לשבש, להזיק, להפגין סולידריות. אך שביתתו לחינם. לשווא: בתום שלוש שנים של מלחמת הטרור ובתחילתן של עוד שלוש שנים של אותה מלחמה, ישראל הפכה למדינה יותר ענייה שיש לה ממשלה יותר ענייה. אלו עובדות החיים, גם אם עד כה לא המדינה ולא הממשלה היו מודעות להן.
לפנייה לכתב/ת 
מומלצים
